היהודים בארץ ישראל

לכל אורך ההיסטוריה היה יישוב יהודי בארץ ישראל.

    • בשנת 438, הצהירו היהודים מהגליל על "קץ גלות עמנו", לאחר שהקיסרית אבדוקיה התירה לשוב להתפלל במקום המקדש (מתוך "איגרות ארץ ישראל", אברהם יערי) (עמ' 91).
    • בשנת 614 לחמו היהודים בפרסים שפלשו לארץ ישראל, גברו על חיל המצב הביזנטי בירושלים, ושלטו חמש שנים בעיר (עמ 91).
    • הערבים המוסלמים שנכנסו במאה השביעית לירושלים מצאו שם זהות יהודית חזקה: "…יש בידינו ראיות שהיהודים ישבו בכל חלקי הארץ ומשני עברי הירדן, וכי שכנו גם בערים ובכפרים, ועסקו הן בחקלאות והן בחרושת המעשה למיניה…" (עמ' 91).
    • בשנת 1165 מצא הנוסע היהודי-ספרדי המפורסם בנימין מטודלה, שבדמשק הוקמה "ישיבת ירושלים". אף על פי שהצלבנים השמידו כמעט את כל הקהילות היהודיות שבירושלים, עכו, קיסריה וחיפה, נשארו כמה יהודים וקהילות כפריות שלמות שרדו בגליל (עמ' 93).
    • לפי עדותו של ג'אקומו איש ורונה, נזיר נוצרי שביקר בארץ ישראל, במאה ה-14 יהודים מרמלה ולוד נחשבו מורי הדרך האידאליים בארץ ישראל, (עמ' 93).
    • קיימים תיעודים של יהודים בישראל במאה ה-15. מספרם גדל והלך, עד שב-1486 עולה רגל נכבד תיאר כי יהודי חברון וירושלים "ינהגו עמך בתכלית הנאמנות, יותר מכל זולתם בארצות הכופרים הללו" (עמ' 93).
    • במאה ה-16 נרשמה עלייה של יהודים רבים מארצות האסלאם לארץ ישראל, וזו התגברה אחרי האינקוויזיציה הספרדית (עמ' 93).
    • מהקונסוליה הבריטית ב-1839 נמסר: "יהודי אלג'יר ובנותיה מרובים הם בארץ ישראל".
    • ב-1951 היו עדיין 250 אלף פליטים יהודים (כחמישית מאוכלוסיית המדינה – מיליון ו-400 אלף), והללו התגוררו ביישובים זמניים, במחנות פליטים (עמ' 98).
    • הפליטים היהודים הראשונים שברחו מהרומאים נסו אל חצי האי ערב והתיישבו במדינה, שם קמה מושבה יהודית גדולה ועשירה. הצלחתם של היהודים נבעה מבקיאותם בעבודת האדמה וכן ממרצם ומחריצותם. תוך דורות אחדים, היהודים הפכו מפליטים לבעלי אחוזות ולשולטים במשק הממונות והמסחר. הצלחת היהודים היוותה קריאת תיגר בעיני הערבים, בפרט בעיני בני קורייש – שבט של מוחמד, שחמד את אוצרותיהם של היהודים (עמ' 148).
  • היישוב היהודי הלך וגדל תחת השלטון הטורקי, עד שנות השבעים של המאה ה -19 (עמ' 199).
    • בשנות החמישים של המאה ה-19, הם היוו רוב בקרב תושבי צפת וירושלים, וההגירה אף גברה בתקופה זו.
    • בשנת 1856, מונטיפיורי קיבל מהסולטאן אישור לרכישת אדמות על ידי יהודים.
    • בשנת 1878 נוסדה פתח-תקווה. ב-1882 נוסדה ראשון-לציון. ב-1891 נוסדה חדרה. ב-1914 מנתה פתח תקווה 2,600 מתיישבים יהודיים.
    • ב-1882 הבילו"יים עלו ארצה (עמ' 204).
  • החל משנות ה-70 של המאה ה-19, החלו התורכים להטיל מגבלות על ההגירה היהודית ועל רכישת קרקעות. (עמ' 216-201).
    • חלק גדול מהשטחים היה בבעלות בעלי קרקעות נפקדים. כל עמק יזרעאל, לדוגמה, היה בבעלות הסולטאן ובבעלות בנקאי סורי (עמ' 201).
    • האפנדים העשירים, שמכרו את הקרקעות ליהודים במחירים אסטרונומיים, חששו פן ההגירה היהודית ואפשרויות התעסוקה החדשות יפגעו במעמדם, שאפשר להם, עד אז, לרדות בערבים. על כן, הם הסיתו את התושבים הערבים נגד היהודים. בנוסף, הם היו בקשר עם השלטון הטורקי כדי שיגביל את כניסת היהודים לארץ (עמ' 202).
    • באותם ימים, תיירים הורשו לשהות בארץ חודש אחד בלבד (עמ' 203).
    • על הביל״ויים, לדוגמה, הוטלו מגבלות חמורות; מתוך 60, נשארו רק 18 (עמ' 204).
    • עדות שנשלחה לקונסול הבריטי: גירוש של מהגרים, שזכויותיהם המשפטיות לעומת אלה של הערבים נפגעו (206).
    • לפי עדות של המלח והסופר הצרפתי פייר לוטי, יהודים הוטרדו בכותל (עמ' 206).
    • מאז שנת 1897, אז התנהל הקונגרס הציוני הראשון, הידקו הטורקים את התקנות, ואסרו את כניסת היהודים לארץ ישראל. בשנת 1901, פסקה מועצת הווזירים שנשיא האגודה להתיישבות היהודים, יק"א, יורשה לקנות קרקעות בפלך ביירות, ובלבד שלא יושיב עליהן יהודים זרים (עמ' 211).
    • היהודים הצליחו לעקוף חלק מהמגבלות על ידי תשלום שוחד ומעבר יבשתי דרך מצרים.
    • האוכלוסייה הערבית, לעומת זאת, שעליה לא הוטלו מגבלות הגירה, המשיכה לצמוח. כך, למעשה, עודד הפיתוח המואץ של היישוב היהודי דווקא את הגירת הערבים לתוכה.
    • לאפנדים היו אינטרסים נוגדים לגבי ההגירה היהודית. מצד אחד, נפגע מעמדם אצל פועלים חסרי כל, שהיו נתונים לשליטתם ושהיהודים הציעו להם תנאים טובים יותר. מצד שני, הם רצו להרוויח ממכירת הקרקעות. סעיד ביי, ממשפחת חוסייני: "גם אם לא תוכל ארץ ישראל לשאת הגירה גדולה, הרי מספר קטן של יהודים עשוי להביא תועלת לארץ ישראל" (עמ' 209).
    • האפנדים הסיתו את ההמון המוסלמי באיום שהיהודים ידכאו אותם, כפי שהמוסלמים דיכאו עד עתה את היהודים (עמ' 210).
    • מתחילת ימי השלטון הטורקי במאה ה-16, התקיים בארץ ישראל תקנון גזירות על "הכופרים הד'ימים", ומעשי ההשפלה בוצעו באופן קבוע. כך, למשל, יהודים הוכרחו לעבור משמאל למוסלמים, כי צד שמאל הוא צד השטן (עמ' 178).
  • בשנת 1914 הוקלו ההגבלות, אך מלחמת העולם השנייה טרפה את הקלפים. משפחות שלמות של יהודים הושלכו לכלא בחשד לאי נאמנות, נאסר השימוש בשפה העברית, וגם בולים עליהם הופיעה דמותו של הרצל נאסרו לשימוש. בנוסף הונהג גיוס כפוי, ותושבי הארץ נפגעו ממגפה. כל אלה גרמו לאוכלוסייה היהודית להצטמצם מ-85 אלף ל-58 אלף בשנת 1918 (עמ' 214).
  • הבריטים הראו נכונות לסייע לעידוד ההתיישבות היהודית בארץ – מה שנתן תקווה והוביל להקמת מחתרת ניל"י, שסייעה למודיעין הבריטי.
  • בנובמבר 1917 פורסמה הצהרת בלפור.
  • התיישבות יהודית בתקופת המנדט: היהודים הורשו להתיישב רק בחלק מוגבל ומצומצם של הארץ. לראיה, היהודים הצליחו לרכוש רק 9.3 אחוזים מאדמת ארץ ישראל המערבית, למרות שהיוו 33 אחוזים מאוכלוסייתה (כ-400 אלף) עד 1935, ולמרות שארץ ישראל הוכרזה כמקלט ליהודים בו לא תחול הגבלה על התיישבותם (עמ' 315).
  • היהודים בארץ ישראל חשו מרירות כלפי הערבים והשלטון הבריטי, תחושה אשר לוותה בכמה פעולות תגמול נגדם. זאת עד לפרוץ המלחמה – בימיה, לפי עדויות מהסקירה האנגלו-אמריקנית, היהודים נרתמו למאבק הדמוקרטיות.
    • על פי דו"חות של פקידים בריטים, בהם הגנרל דיל, שהיה מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל, התנהגות היהודים הייתה "יוצאת מגדר הרגיל… רק לעתים רחוקות נמצא איזה יהודי שהשתמש בנשק שלא כדין…". וגם: "האפשרות להתנגדות מזוינת (מצדם) אינה מתקבלת על הדעת" (עמ' 339).
    • הסוכנות היהודית שיגרה אל יהודי ארץ ישראל בקשה להושיט יד לבריטניה במאבקה. היהודים נרתמו לעזור: 36 אלף מיהודי ארץ ישראל שירתו בכוחות הבריטיים (עמ' 338).
    • מה שהבריטים לא הביאו בחשבון, לאורך כל שנות המנדט בהן הופלו היהודים לרעה, היו תחושת הייאוש של העם הנרדף ותחושת התקווה שלו להשבת החירות בארץ אליה נכספה נפשו במשך כל שנות הגלות.
    • קשה לקבוע מתי בדיוק חל שינוי תודעתי אצל יהודי ארץ ישראל, אשר קראו תיגר על הבריטים תוך כדי לחימה לצדן של בעלות הברית.
    • הסופר ניקולס בתל קובע בספרו "המשולש הארצישראלי" כי פרסום "הספר הלבן" היה מה שפגע ביחסם של היהודים לבריטניה. לראיה הוא מזכיר: "מעשה האלימות הראשון… נעשה באוגוסט 1939, שלושה חודשים לאחר פרסום הספר הלבן…" (עמ' 340).
    • במהרה שימשו פעולות ההתנגדות היהודית להצדקת הטרור הערבי ולהשוואה בין הטרור היהודי לבין הטרור הערבי. בהפגנת הזעם היהודית שנערכה ב-1939, קופחו חייו של שוטר בריטי אחד. בתגובה איים גנרל בריטי שאם יישפך דם, "יחול הדבר על ראשי היהודים" (עמ' 344).
    • מצד אחד, היהודים לחמו למען בעלות הברית תוך בחירוף נפש; מצד שני, הם חיפשו דרכים להעלות את העולים "הבלתי חוקיים"; ובתוך כך גם מצאו דרכים לרכוש קרקעות, למרות האיסור של מכירת קרקעות שהיו בידי ערבים ליהודים, איסור שנכנס לתוקף ב"ספר הלבן" (עמ' 344) .
  • למרות תחושת המרירות, היהודים לא פסקו מגילויי הנאמנות לבעלות הברית, ואף סייעו בלחימה נגד מדינות הציר; זאת על אף יחס הבריטים אליהם, על אף גירושם של עולים יהודים ותיוגם כבלתי חוקיים ועל אף הירי על ספינות המעפילים וגירוש פליטים אשר הגיעו ממחנות ריכוז, בעודם יחפים וחסרי כל – כך עולה מעדויות בהן זו שלעד ראייה שמופיעה במחקר של ברנארד ואסרשטיין, (עמ' 348).

      • נדמה היה שהבריטים לא חששו שמא היהודים יחברו למעצמות הציר בשל הטבח שנעשה בעמם ובשל העובדה כי ליהודים אין מקום אליו יוכלו ללכת, ולכן התעצמה תקוות היהודים שהבריטים יחדלו מהגזירות המפלות אותם לרעה, ואז יוכלו להקים בארץ ישראל את הבית בו חפצו (עמ' 350).
      • למרות תקוות היהודים, הבריטים חששו שמא תעבור השמועה ברחבי העולם הערבי – מה שהוביל למותם של יהודים רבים, בהם 760 נוסעי הספינה "סטרומה", שטבעו בים השחור בעקבות סירוב הבריטים והטורקים לאפשר להם לעלות לארץ (עמ' 351).
      • הבריטים טענו כי היהודים שעל הספינה עלולים לשמש "סוכנים נאציים במסווה של פליטים", כפי שצוטט הלורד מוין, שר המושבות הבריטי; כך הצדיקו את סירובם לקבל את הפליטים כאילו הייתה זו סכנה ביטחונית (עמ' 352)
      • חשש נוסף אותו הציגו הבריטים היה שרוב נוסעי הספינה הם אקדמאים ועל כן יהוו "יסוד בלתי יצרני" – טענה מגוחכת שהרי הנאצים השתמשו ביהודים משכילים ומשכילים פחות ככוח יצרני (עמ' 353).

  • בעקבות אירועי ספינת "סטרומה" ואבדן התקווה היהודית בבעלת המנדט בארץ ישראל, שאפה דעת הקהל היהודית העולמית לקדש מלחמה על ההגבלות הבריטיות בארץ. בשנת 1942 היהודים החליטו להציבה לעצמם מטרה: להקים קהילה יהודית בארץ ישראל המערבית; במקביל, החליטה ועידת החירום הציונית אשר התכנסה בניו-יורק לפעול להקמת מדינה יהודית, מבלי להתחשב בבריטים (עמ' 355).