אם מחלקים את ארץ ישראל המערבית לשלושה חלקים על פי מפתחות של אזורי התיישבות יהודית, ניתן להיווכח בקצב ריבוי האוכלוסין:

• במחוזות שהיו מיושבים בצפיפות על ידי יהודים, היו בשנת 1893, לכל היותר 92,300 תושבים שאינם יהודים. בשנת 1947 היה מספר הבלתי יהודים 463 אלף נפשות – כלומר, ריבוי של פי חמישה.
• באזורים שבהם היה פיתוח יהודי מועט, קצב הריבוי משנת 1893 ועד 1947 היה כמעט פי שתיים וחצי.
• באזורים מהם גורשו היהודים, הריבוי היה קצת יותר מפי שתיים: בשנת 1893 היו 233,500 נפשות, ואילו בשנת 1947 – 517 אלף.

המסקנה המתבקשת היא כי האוכלוסייה הערבית או הבלתי יהודית התרבתה ביחס ישיר לנוכחות יהודית, בהתאם למציאת מקורות פרנסה (עמ' 248).

• לפי מחקרים, ריבוי האוכלוסין הזריז כל כך לא יכול להיות תוצאה של ריבוי טבעי, שהוא איטי יותר; נראה כי עשרות אלפי מהגרים ערבים מעולם לא נרשמו על ידי השלטונות (עמ' 249). מכאן שהטענה באשר למספרם של הערבים ילידי הארץ הייתה מופרזת – לא נולדו ערבים בקצב שהוא על-טבעי; אוכלוסייתם צמחה כתוצאה מהגירה לארץ ישראל.  ההפרזה במספר התושבים הולידה תיאור מוטעה לפיו בשנת 1918 התגוררו בארץ "600 אלף ערבים ו-50 אלף  יהודים" (עמ' 251).
  
  • דו"ח של ג'ון הופ סימפסון קבע כי המהגרים הערבים לארץ ישראל נדדו משטחים ערביים בסביבה, זאת כדי ליהנות ממאמצי היהודים (עמ' 314).

• בבדיקת אוכלוסיית ארץ ישראל כולה מעולם לא נערך אומדן מדויק של מספר הערבים המוסלמים שישבו בארץ ישראל באזורים של יישוב יהודי. כך, קרה שלא יכלו לאמוד מהו מספר הערבים אשר חיו בארץ ישראל טרם התיישבותם המחודשת של היהודים (עמ' 238). עובדה זו אפשרה שתי הנחות בסיסיות: האחת, שהייתה אוכלוסייה ערבית  שיש לה לאום פלשתיני והיא בת שנות אלף; השנייה, שהאוכלוסייה באזור המיושב יהודים של ארץ ישראל המערבית זהה לכלל האוכלוסייה בארץ ישראל המערבית כולה.
  • בין השנים 1872–1882 מנתה האוכלוסייה בארץ ישראל בין 300 אלף ל-400 אלף נפשות; האוכלוסייה המוסלמית מנתה אז  200 אלף תושבים (עמ' 237).
  • על פי מחקר של הגיאוגרף ויטאל קינה, בשנת 1895 מנתה האוכלוסייה בארץ ישראל המערבית 450 אלף נפשות; 252 אלף היו מוסלמים (על פי מחקר זה, בשנת 1882 מנתה האוכלוסייה המוסלמית 141 אלף נפשות). הנתון מצביע על הכפלת האוכלוסייה המוסלמית תושבת הקבע בארץ ישראל – נתון שאינו הגיוני בעליל.
  • ד"ר קארל הרמן ווס, יושב ראש הוועד הנוצרי האמריקני למען ארץ ישראל, אמר בשנת 1953: "האוכלוסייה הערבית… הייתה מצומצמת עד שהפריחה ההתיישבות היהודית את השממה, ומשכה אליה ערבים מארצות שכנות… בשנת 1882 היו בארץ פחות מ-150 אלף ערבים. הרוב הגדול של האוכלוסייה הערבית בעשרות השנים האחרונות היה תושבים חדשים…" (עמ' 240).

• במאה ה-19 עשקו הממשל וקבלני גביית המסים את הפלחים, וגזלו מהם לפחות מחצית מתוצרתם. המעטים שנשארו איבדו את אדמתם למלווים בריבית קצוצה. הערבים, ברובם נדדו ממקום למקום בתוך העולם הערבי. בגלל חיי הנדודים, לא היו בכפרים בוסתנים, עצי פרי או גינות לגידול ירקות. באותה תקופה הוסיפו שבטי בדואים להסתנן לאזור. הנהירה שלהם לארץ ישראל התעצמה, ושבטים נוספים נכנסו. אותם שבטים נהגו לקחת דמי חסות מהתושבים, תוך שהם מאיימים שאם לא יקבלו כסף, ישרפו את שדות התושבים. וכך, בגלל התנפלויות השבטים הבדואיים, מאות כפרים נעזבו מיושביהם, שנאלצו לברוח. בספרות הערבית נכתב כי עד סוף המאה הזאת לא הייתה עוד הארץ ארץ זבת חלב ודבש, אלא פרובינציה עות'מאנית דלה, שטח מדברי למחצה ש"קוציו רבים מפרחיו" ושחלק גדול מן היישוב המוסלמי שנשאר בארץ היה יישוב ארעי (עמ' 172).

• היהודים הם אלה שיצרו אקלים של אפשרויות – מה שמשך איכרים נוודים מאזורי סוריה ובעיקר חוראן לבא ולהתיישב לידם בסמוך ליהודים ולעבוד במשקיהם. כך, בצמוד למושבות קמו מאהלים של אותם עובדים ערביים שנדדו לארץ. ככלל למעשה, ההגירה הערבית לארץ החלה רק לאחר תחילת ההתיישבות היהודית, והתבססה בהתאם על למקומות התעסוקה אצל היהודים. (עמ' 173).

• ארץ ישראל תחת השלטון הטורקי הייתה נתונה בעזובה ובהזנחה, ואוכלוסייתה מנתה נוודים רבים. במהלך המאה ה-19, הטורקים הביאו מהגרים מארצות רבות, כך שלמעשה רבים מהתושבים לא היו ילידים.
  • ארנסט פרנקנשטיין, היסטוריון, כתב: מתוך 141 אלף מוסלמים יושבי קבע שהתגוררו בארץ ישראל כולה ב 1882, לפחות 25% היו חדשים בארץ או יוצאי חלציהם של אלה שהגיעו לאחר 1831 (עמ' 196).
  • המהגרים היו משפחות של אנשי צבא ממצרים, המוני טורקים, יוונים לטינים, אלג׳ירים, בני צ׳חר ושבטים מברבריה, בדואים טורקמנים (עמ' 196).
  • המהגרים הגיעו מסיבות שונות. חלקם יושבו בארץ על ידי הטורקים, שרצו לחזק את שליטתם; חלקם היו מהגרים בעלי עמדה אנטי טורקית, שניצלו את תאוות הבצע של גורמים מקומיים מקבלי שוחד כדי להשתלט על קרקעות; וחלקם היו פועלים שהובאו על ידי בעלי האחוזות על מנת שיעבדו את קרקעותיהם (עמ' 196).
  • משלחת אמריקנית בראשותו של החוקר לינץ':" ביפו 8,000 מתוך 13,000 הם תורכים טורקים" (עמ' 197).
  • עדות הקונסול הבריטי (1860): "6,000 מבני צחר הגיעו לחיפה; חל גידול במספר המוסלמים מברבריה; המוני אלג'ירים עברו מדמשק לצפת. עם זאת, הארץ עדיין ריקה ושוממה. בירושלים, פחות מרבע התושבים הם מוסלמים" (עמ' 197).
  • דו"ח בריטי של ועדת חקירה בריטית (1870): "ספק אם יוכל מי מן המעבדים את הקרקע להוכיח כי החזיק בה לפני שנת 1870" (עמ' 198).

• ההגירה היהודית והיישובים החדשים משכו אליהם מהגרים ערבים שזה מקרוב באו (עמ' 200)
  • כיוון שהפועלים היהודים היו מועטים ולא מוכשרים, הביאו אל היישובים החדשים פועלים ערבים.
  • מסביב לסג'רה הוקמו מושבות של צ'רקסים.
  • לחדרה הובאו פועלים ממצרים וצ׳רקסים.
  • ב-1893 היו בזיכרון יעקב 21 יהודים ו-6 ערבים. ב-1898 היו 27 יהודים ו-21 ערבים.
  • בראשון לציון חיו 40 משפחות יהודיות, והגיעו אליה 400 משפחות ערביות שהיו חסרות כל.
  • ב-1914 היו בפתח-תקווה 600 פועלים ערבים קבועים ועוד 1,100 זמניים.
  • ההגירה הייתה מחוץ לארץ ישראל, והייתה גם הגירה פנימית – מאזורים ערביים לאזורים יהודיים.
  • מלקולם מקדולנד, מאבות "הספר הלבן": "אין הערבים יכולים לומר שהיהודים מגרשים אותם ממולדתם… לולא בא אפילו יהודי אחד לארץ ישראל אחרי 1918, הייתה האוכלוסייה הערבית… עומדת עדיין בערך על המניין בו התייצבה תחת השלטון הטורקי". (עמ' 238).

• ספירת האוכלוסייה של שנת 1893 כללה גם מהגרי פנים ומהגרים קודמים. כוחות המשיכה הכלכליים של האזורים היהודיים משכו ארצה את הפלאחים העניים הנודדים. כך דיווח בורקהארד על השנים 1810–1816: "מעטים… מתים באותו כפר בו נולדו. משפחות עוברות בלי הרף ממקום למקום" (עמ' 245).

• מהגרים רבים נשתלו על ידי השלטון הטורקי בין שנות השבעים לשנת 1893, אז התבצע מפקד האוכלוסין. לדוגמה, בראשון-לציון, שהייתה מושבה עברית שהוקמה בשנת 1882, חיו ארבעים משפחות יהודיות; יותר מ-400 משפחות ערביות נהרו אליה, וכיתרו את המושבה. בדרך זו, הקמת מושבה עברית יצרה יחס של עשרה לאחד בין מהגרים ומהגרי פנים ערבים לעומת יהודים (עמ' 246). דוגמה נוספת: בין השנים 1890–1893, בעקבות 900 היהודים הנוספים שחיו ב-15 מושבות, הגיעו 9,000 ערבים שבחרו לעבור לאזור היהודי. כלומר אוכלוסייה של מהגרי פנים ערבים עקרה מתוך ארץ ישראל המערבית לאזורים בארץ בהם התיישבו יהודים, איתם ואחריהם. לכן, הטענה כאילו הערבים נושלו אינה אמת(עמ' 247).

• שיעור הריבוי הטבעי הערבי באזורים המיושבים יהודים היה גדול משיעור הריבוי בארצות ערביות שכנות. עובדה זו מעוררת חשד, כי גם אם ניקח בחשבון את שיפור רמת החיים של הערבים הודות למאמצי היהודים, הרי שמשך הזמן הנחוץ לתפנית באורחות החיים אינו יכול ליצור ריבוי הטבעי זריז כפי שהם טענו. למעשה, בערים שתושביהן ערבים, ברובם המכריע, האוכלוסייה ערבית גדלה רק מעט, ובעזה היא אף פחתה; לעומת זאת, באזורים המיושבים ביהודים גדלה האוכלוסייה הערבית בקצב חסר תקדים (עמ' 253, 254).

• בדו"ח של הופ סימפסון יש הודאה כי מנהג הפקידים הבריטים היה לעצום עין כשיש הגירה ערבית בלתי חוקית, למעט מקרים בולטים, 'מנקרי עיניים'. עוד צוין בו, שהגירה זו פוגעת ביהודים המבקשים לבוא לארץ: "במקום שהמקרה מנקר עיניים, ודאי שצריך לגרש. במקרים שאין בהם כדי לנקר עיניים במיוחד, ובמקום שאין התנגדות לאיש מסוים, מספיק לקיים את הנוהג הנוכחי – להחסיר את המהגר ממכסת העובדים, אף ששיטה זו גורמת מידה של עוול לעולה היהודי בחוץ לארץ, שמקומו נתפס בידי התייר התורן" (עמ' 288).

• בריטניה הציבה לגיון ערבי אשר שלט בגבולות עבר הירדן וארץ ישראל המערבית. במקום זה נאבק, שנים קודם לכן, קולונל מק'קרת כדי להפעיל כרטיסי זיהוי אשר מטרתם למנוע כניסת ערבים בלתי חוקית וכן הברחת נשק. גם לאחר שהונהגה, באופן שטחי, מערכת כרטיסי הזיהוי, הייתה עדיין הגירה ערבית נרחבת מסוריה ומעבר הירדן לארץ ישראל (עמ' 357). או כפי שקבע דו"ח אמריקני-בריטי אחרי המלחמה: "הונהג, בכל פעם, שלא להנהיג שיטה מחייבת של רישום כללי" (עמ' 358). רק במקרה אחד התייחסו הבריטים לגירוש ערבים: "אם הוא מסב אליו את תשומת לבה של המשטרה". במקרה זה, דינו של המהגר יהיה: "צפוי לגירוש". מתזכירים בריטיים ניתן ללמוד כי 140 ועוד 406 מהגרים ערבים לארץ ישראל גורשו בין חודש ינואר 1942 למרס אותה שנה. ראוי לציין כי הערבים שגורשו הובאו אל הגבול – אותו גבול שעליו שמרו אנשי הלגיון הערבי שהורו לאותם ערבים: "לחזור הביתה", לארצותיהם (עמ' 359).