ערביי ארץ ישראל בתקופת הטרום ציונות

  • אחת הטענות של הפלשתינים לגבי זכותם לכאורה על ארץ ישראל היא כי לערבים מוסלמים יש קשר רגשי אל חלקי האדמה ב"פלשתינה" – קשר שנוצר עקב נוכחות עקבית על אדמת הארץ משך אלפי שנים. כשבודקים את העובדות, מתגלה תמונה שונה:
    • ארץ ישראל מעולם לא הייתה אזור בעל חשיבות מיוחדת עבור הערבים.
    • ההיסטוריון דוד ג'ורג' הוגארת כתב בשנת 1877, כי כשסוקרים את ההיסטוריה של החליפיות, מוצאים שתקופת הממלכה הערבית הייתה קצרה: הערבים משלו בתושבים הערבים משך פחות ממאה שנה. עובדה זו סותרת כמובן את טענתם של הערבים שארץ ישראל היא ערבית זה 2000 שנה. טענת הערבים לבעלות או ריבונות על אדמת "פלשתינה" מופרכת על ידי היסטוריונים רבים, בין היתר גם אלה שהערבים מהללים אותם. בין השאר, בשל העובדה שהערבים מעולם לא נתנו לארץ שם כלשהו, שם המסמל שייכות, ולו שם המשקף טענה שלהם, אפילו כזו שיש התנגדות כלפיה. "פלשתינה" מעולם לא הייתה מדינה עצמאית, כשם שלא היה מעולם שלטון פלשתיני ומעולם לא קמה מדינה בארץ, עד שקמה המדינה היהודית (עמ' 153).
    • הפולשים הערבים המעטים שהביא עמו הכיבוש הערבי לארץ ישראל נמחו בשל מחלה. כך שהאגדה לפיה מוצאו של הערבי הפלשתיני מן הכובשים הערבים אינה מדויקת, לכל הפחות. לפי ההיסטוריונים הוגארת חיתי ולואיס, במאה הראשונה לכיבוש הערבי, החליף ומושלי סוריה והארץ שלטו כמעט רק על נתינים נוצרים ויהודים. הבדואים היו הערבים היחידים המתגוררים מערבית לירדן. חילופי בעלות על הקרקעות נעשו על ידי נישול הבעלים הנוצרים – מה שלא חייב שינוי בהרכב האוכלוסייה, כיוון שהנוצרים והיהודים נותרו אלה שמעבדים את הקרקע; לערבים לא היה רצון לעסוק בחקלאות, ובעיקר לא היה להם ניסיון בעבודה זו (עמ' 155).
  • השם 'פלשתינה' אינו קשור לעם הערבי ואינו מעיד עד קיומה של ישות פלשתינית:
    • ציר סעודי באו"ם הצהיר בתחילת שנות ה-50 שפלשתינה אינה אלא סוריה הדרומית (עמ' 145).
    • בשנת 135 לספירה, לאחר מרד בר-כוכבא, בוטל השם יהודה, והחל השימוש בשם פלשתינה; זאת מתוך כוונה למחוק את זהותה היהודית-ההיסטורית של הארץ. חוקרים רבים עסקו בסילופים האופפים את השם פלשתינה. מקור השם בעם של נוודים שהגיעו מצפון מערב – הפלשתים, כאמור לעיל. אף על פי שהגיעו אחרונים ושלטו רק כמה עשרות שנים, הרי שבעקבותיהם ניתן השם פלשתינה לשטחי ארץ ישראל. השם פלשתינה אינו מופיע כלל בתנ"ך, בברית החדשה או בקוראן (עמ' 144).
    • חוקרים רבים, ובהם פרופ' לואיס, טוענים כי מאז קץ מדינת יהודה בימי קדם ועד ראשית שלטון המנדט הבריטי, השטח הקרוי היום פלשתינה לא היה ארץ, ולא היו לו גבולות, אלא רק תחומים מנהליים (עמ' 145).
  • עד אמצע המאה ה-19, הייתה ארץ ישראל שוממה וכמעט ריקה מאדם:
    • באמצע המאה-18 כתב הארכיאולוג הבריטי תומס שו: "ארץ ישראל חסרה אנשים שיעבדו את אדמתה הפורייה". הסופר וההיסטוריון הצרפתי קונסטנטין פראנסואה וולניי כתב במאה ה-18: "ארץ חרבה ושוממה". ובמאה ה-19: הסופר האנגלי ג"ס באקינגאם תיאר את ביקורו בארץ בשנת 1816, וכך כתב: "יפו נראית ככפר עלוב, וכל מה שנראה היה בזוי. ברמלה, כמו ברוב חלקיה של ארץ ישראל, נראה כי החרב מרובה על המיושב". בנוסף, באנציקלופדיה גרמנית משנת 1827 תוארה ארץ ישראל כארץ שוממה שכנופיות שודדים ערביות מהלכות בה בכל פינה. ב-1840 כתב משקיף שסייר בשטח: "האזור המאוכלס לשעבר בין חברון לבית-לחם עזוב ושומם כיום, ובו ערים חרבות. ירושלים מונה מספר רב של בתים במצב מעורער והרוס. מספר תושביה נאמד ב-15 אלף, ומחציתם יהודים (עמ' 162).
    • ב-1857 דיווח הקונסול הבריטי בארץ: הארץ ריקה מתושבים במידה ניכרת, ולכן הצורך הגדול הוא בציבור של אוכלוסין. בשנות ה-60 של המאה ה-19 נמסר על ידי הסוחר ג"ב פורסיית כי דלדול האוכלוסייה נמשך, והחוקר ה' ב' טריסטראם כתב כי עיבוד האדמות בעמק השרון פוסק והולך, וכפרים רבים נעלמים מהמפה על ידי הבדואים. לאחר ביקורו ב-1867 בעמק יזרעאל, כתב מארק טוויין: "ניתן לרכוב למרחק עשרה מייל מבלי לראות עשרה בני אדם. ארץ ישראל יושבת עטויה שק ואפר, שוממה וכעורה". כך גם תיאר את הארץ החוקר והקולונל קלוד קונדר, שתיאר את ארץ ישראל כהרוסה, וציין: "אין הגזע הערבי מתרבה, אלא מתמעט" (עמ' 163).
    • בניסיון לתאר את דמותה של ארץ ישראל, הסביר הפרופ' להיסטוריה דוד לנדס שהסיבות להצטמקות היו תוצאה של מאות שנות הזנחה ושלטון עושק מצד הטורקים, והוסיף: "לאחר השמות שנעשו בידי שורת כובשים, הופקרה הארץ לביצה, ליתוש האנופילס, למריבות שבטים ולשודדים בדואים (עמ' 164).