ילידים, מהגרים ופליטים

פרק זה יבחן את הטענות בנושא הקשר הערבי לארץ ישראל, הערבים כ"פליטים" והיחס של ערביי ישראל ליהודים.

המחקר ההיסטורי מגלה כי מעולם לא היה קשר של שייכות, דתית או לאומית, בין העם הערבי לבין ארץ ישראל.

השם "פלשתינה" ניתן לארץ ישראל בשנת 135 לספירה על ידי הרומאים. הללו  בחרו בו בגלל שמו של עם יורד ים – הפלשתים, שעבר מן העולם באותה תקופה.

גם לאחר שהערבים כבשו את הארץ, לא היה לה, מבחינתם, מעמד עצמאי, והם לא ייחסו לה חשיבות מיוחדת. ארץ ישראל הוזנחה ונחשבה למקום שולי.

במשך מאות שנים, הארץ הייתה שוממה וכמעט ריקה מאדם, בין השאר בגלל התנאים הקשים ששררו בה. קיימות עדויות מראשית המאה ה-19 של צליינים נוצרים, שלפיהן ארץ ישראל הייתה אז אזור דל באוכלוסייה. מתברר גם כי לפחות חלק מהאוכלוסייה שגרה באזור הגיעה מאזורים אחרים – כלומר לא היו אלה ילידי הארץ – וביוזמת השלטון הטורקי, שרצה לפתח את הקרקע.

הטענה הערבית כאילו הייתה "אוכלוסייה ילידית בארץ ישראל שנושלה על ידי הציונים" אינה אמת: הציונות היא זו שהביאה את התנופה הגדולה להתיישבות הערבית. מאמצע המאה ה-19, יהודים עשו מאמצים לפתח את הארץ. רכישת קרקעות על ידי יהודים והניסיונות לעבד אותן משכו מהגרים ערבים רבים, שקיוו למצוא פרנסה בארץ ישראל.

התופעה קיבלה חיזוק משמעותי עם הגעת המנדט הבריטי, שהוסיף למאמצי היהודים תשתיות מפותחות והזדמנויות לשיפור המעמד הכלכלי. וכך, השתדלותם של היהודים והשקעתם של הבריטים הגדילו, בזריזות רבה, את מספר התושבים הערבים בארץ ישראל. אוכלוסייה זו גדלה בכמויות שלא ניתן להסבירן בריבוי טבעי. המסקנה המתבקשת היא כי רוב האנשים שהערבים טוענים שהם "פליטים" הם למעשה מהגרים ונוודים – לא ילידים. גם אם מתחשבים במספרים שמספק האו"ם לגבי האוכלוסייה הערבית, יוצא  ש-300 אלף, לערך, איש שנחשבו "פליטים" כלל אינם ילידים.

בזמן ההגירה ההמונית של אוכלוסייה ערבית לארץ ישראל, פעלו גורמים לאומניים להסית את המהגרים נגד היהודים, כאילו הם מאיימים על שליטת האפנדים העשירים במעמד האריסים העני. התוצאה הייתה מאורעות דמים קשים ופרעות ביישוב היהודי, שגבו חיים ופגעו במפעל הציוני.

בימי מלחמת העולם השנייה והשואה, הערבים שהיו תושבי ארץ ישראל,  ובראשם המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, תמכו באופן פעיל בנאצים. המופתי אף הפך למקורב של אדולף היטלר, והיה מעורב אישית בתכנית השמדת העם היהודי ובהוצאתה לפועל.

לאחר הקמת מדינת ישראל, הפכו הערבים את טענת היותם פליטים לכלי נשק במאבק נגד המדינה. לצורך כך, נופחו מספרי ה"פליטים" עוד ועוד, ומדינות ערב אף נמנעו מלסייע להם להיחלץ ממצוקתם, כדי שמצבם ייראה גרוע במיוחד. למעשה, הפכו ערביי ארץ ישראל לקרבן של אחיהם – בני אותה דת (מוסלמית) ואותו לאום (ערבי), שניצלו אותם להשגת מטרותיהם המדיניות, והנציחו את מצבם כיושבי מחנות פליטים עניים, בורים וחסרי תקווה.