טענה מרכזית בנרטיב הפלשתיני או בסיפור שהפלשתינים מספרים לעצמם ולאחרים היא קיומו של יישוב ערבי בן "אלפי שנים", שנעקר לכאורה במהלך מלחמת השחרור. הערבים טוענים שיותר מ-600 אלף אנשים הפכו לפליטים. המחקר מלמד שהמספרים האמתיים קטנים בהרבה, שחלק משמעותי מה"פליטים" הם למעשה נוודים ומהגרים, לא ילידי הארץ. מהו מספרם של תושבי הקבע הערבים, אשר נחשבו ילידים, בארץ ישראל המערבית? (עמ' 242) שאלה זו נבחנה במחקר מקיף, שתוצאותיו יוצגו בהמשך. מחקר זה כלל בתוכו קריטריון משותף שמטרתו לעקוב אחר האוכלוסייה הערבית וגידולה בין השנים 1893, אז החל זרם גובר של עלייה יהודית, ל-1947.
- עיוותים שהשתרשו במחקר בנושא מספר הערבים בארץ ישראל:
- רבים מיושבי ארץ ישראל המערבית שאינם יהודים (נוצרים, דרוזים, ארמנים, רוסים ואחרים) כלל לא היו ערבים, אך זוהו ככאלה, במתכוון או שלא במתכוון, במיוחד בתקופה הבריטית. עיוות זה השפיע על אשרות הכניסה והיציאה ועל הדו"חות הרשמיים שניסו לאמוד את גודל האוכלוסייה (עמ' 243).
- דו"חות שהתייחסו לארץ ישראל המערבית לא הבדילו בין שטחים בהם התיישבו יהודים, שעליהם הוקמה מדינת ישראל, לבין שטחים שהיו מיושבים בידי ערבים בלבד, והתיישבות יהודים נאסרה בהם.
- העיוותים בספירת התושבים גרמו, כמובן, לכך שיוצגו נתונים שאינם נכונים. לדוגמה, בשנת 1893 היו בארץ ישראל המערבית כולה כ-450 אלף תושבים שאינם יהודיים וכ-60 אלף יהודים. מבט שטחי יוביל למסקנה שמדינת ישראל נישלה את הערבים מביתם, לכאורה; אלא שבדיקה מעמיקה יותר תגלה כי האוכלוסייה שאינה יהודית באזורים בהם התיישבו יהודים בארץ ישראל המערבית מנתה כ-92,300 נפשות בלבד. כשמפרקים את ההגדרה "תושבים שאינם יהודים" לפי השתייכות דתית, מגלים כי 37,853 נפשות היו נוצרים ו-55,823 היו מוסלמים. המסקנה המתבקשת היא כי גם בשנת 1893 היו יותר יהודים ממוסלמים באזור שהפך, בסופו של דבר, למדינת ישראל (עמ' 244).
- העולם הערבי ניצל את תמיכתו של השלטון הבריטי כדי לפתוח במלחמה עוד לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. מדינות ערב, בהן סוריה, ירדן ועיראק, תגברו את ערביי הארץ וסייעו לפעולות העוינות שלהם, כדי להתיש את הממשל הבריטי; תקוותם הייתה שהבריטים ייכנעו לאלימות(עמ' 371).