הפליטים:
• בשנת 1950 הוקמה סוכנות הסעד והתעסוקה (ססו"ת) של האו"ם. מטרתה הייתה: טיפול בפליטים ערבים. ראשית, היא קיבלה על עצמה לערוך מפקד פליטים. הגדרתו של פליט הייתה: "אדם שישב ברגיל בארץ ישראל, וכתוצאה מפעולות איבה, אבדו לו ביתו ופרנסתו…". מספרי הפליטים נופחו, כך גילתה הסוכנות מטעם האו"ם, כיוון שהערבים היו "זריזים למסור על לידות ונרתעים מלמסור על פטירות…". בשנת 1961 הודה מנהל סוכנות הסעד של האו"ם שמנייני הפליטים לפי האו"ם כוללים קורבנות אחרים מהסכסוך של 1948, ושסביר שהיו אלה אנשים שהוזנחו על ידי ממשלותיהם הערביות (עמ' 31).
• אומדנים שונים של מספר הפליטים אשר עזבו את ארץ ישראל בשנת 1948 נעו בין 430 אלף ל-650 אלף. על פי מחקר מוסמך ואמין, המספר המדויק היה 539 אלף (עמ' 30).
• הליגה הערבית הציגה אומדנים גדולים ב-150 אלף, וסירבה לערוך מפקדים רשמיים. ההנחה הייתה שמטרתם של הערבים היא לזכות בתשומת לב מוגברת מצד העולם – זאת כדי להניע את האו"ם להפעיל לחץ על ישראל, ואף לכפות שיבה ל"מולדת" של הפליטים (עמ' 31).
• על פי סוכנות הסעד של האו"ם, אין ספק שבמקרים רבים, אנשים שלא יכלו להיחשב בתום לב פליטים, נמצאים למעשה ברשימות מקבלי הסעד. לראיה, דו"ח משנת 1960 של סוכנות הסעד טען כי רשימות המנות הירדניות בלבד כוללות, לפי המשוער, 150 אלף בלתי זכאים רבים, שהלכו לעולמם (עמ' 32).
• חלק גדול מהפליטים עזבו את בתיהם מרצונם, טרם פרוץ מלחמת העצמאות. זאת בעקבות בקשת מדינות ערב, שהבטיחו להם כי לאחר "טיהור הארץ מיהודים", הם ישובו לבתיהם. מצד היהודים דווקא היה ניסיון להשאיר את האוכלוסייה הערבית כשותפים במדינה המוקמת. לראיה, מועצת פועלי חיפה קראה לתושביה הערבים של העיר שלא להחריב את בתיהם שלא לצורך, לאחר שנים של חיים משותפים בחיפה (עמ' 27).
• בין שנת 1947 ל-1948, מנתה ארץ ישראל המערבית כ-747 אלף ערבים. מתוכם 57 אלף היו נוודים, 37 אלף היו מהגרים שדווחו על ידי הממשל הבריטי ו-170 אלף היו מהגרי פנים. מכאן ש-483 אלף ערבים לא היו מהגרים ונוודים. בשנת 1948 נשארו 140 אלף ערבים בישראל, ו-343 אלף ברחו. אם כן, מספר הפליטים הערבים אמור להיות 343 אלף בלבד ולא המספר עליו הצהירו הערבים מיד עם צאתם מארץ ישראל, שהיה כפול ממספר זה (עמ' 254 – 255).
• לפי התעמולה הערבית, העלייה היהודית נישלה ערבים ממקום עבודתם; טענה זו מעלימה את העובדה שברובם הגדול, היו אלה מהגרים בלתי חוקיים שמלכתחילה לא עבדו באזור. כמו כן, הטענות נגד הקיבוצים שלפיהן העסיקו ערבים דווקא הן מופרכות, כיוון שהקיבוצים כלל לא העסיקו עובדים שכירים (כלומר, לא הייתה אפליית ערבים לרעה). כך או כך, רבים מבני האוכלוסייה הערבית הכפרית מצאו, בזכות העלייה היהודית, תעסוקה שכמותה לא הייתה להם מעולם (עמ' 312).
• הסיפור ה"פלשתיני" אותו רוקמים הערבים משלב בתוכו מגוון הנחות, בהן: הזדהות ערבית בת אלפי שנים עם ארץ ישראל; נישול ערבים בידי היהודים למרות שהייתה זו, לכאורה, ארץ ערבית; טרור יהודי שאילץ את הערבים שוחרי השלום לעזוב ולברוח; טענה לפיה לערבים אין מאומה נגד היהודים, אלא רק נגד הציונים; הכרזה שאין להם, לפליטים הערבים, להיכן ללכת. טענות אלו היו, כמובן, לא נכונות: בשלהי המאה ה-19 היו הערבים נוודים שנדדו ממקום למקום בחיפוש אחר תנאי מחיה משופרים; היהודים מעולם לא עזבו את ארץ הקודש; הערבים ששכנו בארץ מעולם לא ראו את עצמם כ"פלשתינים" – גם לא לאחר ניסיון המופתי להפיח בהם לאומיות; המוסלמים בארץ ישראל הם שפגעו באופן שיטתי ביהודים; מי ששלל למעשה בתים מן הפליטים היו המנהיגים הערבים, שסירבו להעניק אזרחות לאותם פליטים, למעט ירדן (עמ' 374). פליטים אלה התקבלו בירדן, שהרי ירדן מודה שאדמתה היא האדמה הפלשתינית.
o הסופר וההיסטוריון מרטין גילברט: "…הערבים – לא די שאינם נרדפים, אלא שהצטופפו בארץ והתרבו בה עד שגדל מניינם למעלה מכל שיעור שבו יכלה אפילו יהדות העולם כולו להגדיל בה את מניין היהודים…" (עמ' 227).
• בריחת הפליטים העיקרית התחוללה כאשר הבריטים יצאו מן הארץ, לאחר זכיית היהודים בשוויון ובעצמאות. בריחה זו קיבלה עידוד ממנהיגים ערבים שהיו שקועים, מצדם, במאבקי כוח פנים-ערביים – מאבקים ש"פלשתינה" שימשה בהם כלי. המנהיגים הללו פעלו לשלהוב ההמון המוסלמי נגד היהודים, בין היתר מתוך חשש שמא היהודים ינסו לנקום בערבים על הרדיפות אשר סבלו מהם, ומתוך מחשבה, שאותה הערבים לא יכלו לשאת, שליהודים תהיה מדינה אשר תמוקם בלב המזרח התיכון (עמ' 375).
o בשנת 1977 ביקשה סוריה סיוע אמריקני, שיכלול טכנולוגיה וכוח אדם, כדי לעבד אדמות. שר המסחר והכלכלה הסורי ציין שסוריה תיתן אדמות רבות ערך למי שירצה לעבדן. ההצעה שעלתה, לשלוח את הפליטים הפלשתינם לעבד את האדמה, עוררה התנגדות מצד הליגה הערבית וגורמים אחרים. משנשאלו הפקידים הסורים מדוע לא יתנו את האדמות לפלשתינים, הם ענו: "ניתן… לכל אחד מלבד הפלשתינים… חייבים לדאוג לכך ששנאתם תהיה מכוונת נגד ישראל". כך הפכו הערבים הפלשתינים ויהודי ארץ ישראל לשעירים לעזאזל במשחק כוח עולמי (עמ' 386).
• אם טובי החוקרים הערבים יואילו לברר את שאלת זהותם האמיתית של המתיימרים להיות הילידים והמגורשים, רבות ממדינות ערב יצטרכו להיות חשופות לתביעת אותם פליטים לקבל את האזרחות המגיעה להם (עמ' 376).
o הנצחת עוולות, גם אם אלו כלל לא נעשו, היא שהעניקה לארגונים כגון אש"ף לגיטימציה, בעולם הערבי, לאלימות כלפי "האויב הציוני הכובש והמדכא". זאת, תוך שהעבר והשורשים האמיתיים מוסתרים מהצאצאים, מדור ההמשך שלהם.
o הדור השני והשלישי ל"פליטים" נוצל ככלי פוליטי בידיו של אש"ף להשגת לגיטימיות ולליבוי השנאה כלפי היהודים. במקביל, נמנעות מדינות ערב ממתן מעמד אזרחי לדורות הללו, ומותירות אותם חסרי כל (עמ' 377). כך מלמדים את בני הפליטים הערבים היסטוריה בדויה, ומחנכים אותם להאמין שחלומם על זהות יוכל להתגשם רק על חורבותיה של המדינה היהודית.
o הדורות הצעיריםשגדלים על ברכי השקר ובסביבה בורה חולמים על היום בו יצאו ממחנה הפליטים אל תוך "מולדתם" הפלשתינית; זאת, למרות שהם יכולים לדרוש זכויות אזרחיות במולדת הפלשתינית שכבר קיימת – ירדן (עמ' 386).
o הפליטים לא זכו למענה לצרכיהם ואף הוזנחו על ידי העולם הערבי; כך נוצרה קרקע פורייה לאלימות. האומללות הונצחה, וכמותה גם האמונה בזמניות של ריכוזי האוכלוסין, ה"מחנות". אש"ף מצא בהן קרקע פורייה להצמחת הטרור (עמ' 387).
• נכון לשנת 1982, מספר הפליטים ששהו במחנות פליטים ברחבי המזרח התיכון, עם צאצאיהם, היה 676 אלף. לעומת זאת, מספר הפליטים בעולם כולו הסתכם, באותה שנה, בעשרה מיליון,בהם אפריקנים, אסיאתים ואפגנים (עמ' 380).
o הפליטים הפלשתינים הללו שימשו כלי בידי העולם הערבי, בידי אש"ף ואף בידי הסובייטים, להצדקת האיבה הערבית, לכינון מסולף של עם שאינו קיים, תוך שימוש בכפל לשון רטורי מפותל המכוון אל האוזן המערבית הקשובה אל סילופי האמת הללו. ושותה אותם בשקיקה.
o לאחר שהערבים הבינו שלא יצליחו למכור למערב את תוכנית חורבן הבית היהודי, הם טיפחו "לאומיות פלשתינית" שקרית, המציגה את ישראל כתוקף ואת הפלשתינים כקורבן (עמ' 382). כך, הם דרשו הגדרה עצמית פלשתינית.

o ההיסטוריה מלמדת שכל עם שדרש זכות להגדרה עצמית ולריבונות בשטח ארץ כלשהו היה שונה מעם ששכן לידו, מגזע שהיה ריבון באזור, מדת, תרבות ומסורת לא לו שהיו נהוגים בתחום מושבו. הערבים הפלשתינים, שדורשים הגדרה עצמית, אינם במצב זה, שכן הם חיים בצמוד לירדן שאזרחיה הם בעלי אותה זהות; –לכן דרישתם מפוקפקת (עמ' 383).
o במדינת ישראל, רוב האזרחים שהם יוצאי המזרח הם פליטים יהודים יוצאי ארצות ערביות, שנאלצו לברוח או שגורשו מאותן ארצות. כשעולה הטענה כי מספר הפליטים היהודים שהגיעו מארצות ערב דומה למספר הפליטים הערבים שיצאו מארץ ישראל ואלה, בעצם, חילופי אוכלוסיות, אין היא זוכה להכרה (עמ' 389).
• טיעון "החזרת" הפליטים הערבים הוחלף בטיעון "זכות היסטורית", שכביכול קיימת להם, לאחר שהבינו כי הטיעון הראשון אינו מסייע בידם (עמ' 388).
o האפשרות לפתרון קיימת: מדינה פלשתינית קיימת כבר בירדן. אין זה פתרון קל; סביר שייתקל באוזניים ערלות ובהתנגדות רבה; אך זהו פתרון מתקבל על הדעת. המצב שאינו יכול להתקיים עוד הוא הפיכת היהודים לשעיר לעזאזל וניצול ציני של הפליטים הערבים בתור נשק נגד מדינת ישראל.
• דו"חות מקצועיים שפורסמו מצביעים על כך שלמדינות ערב יש צורך דחוף בפועלים – מה שיכול להעניק משרות רבות לפליטים.
o הכספים הדרושים למימוש הפרויקט קיימים בעולם הערבי – הן ממימון מערבי והן מהפקעת הרכוש היהודי בידי מדינות ערב, רכוש שישווה וערכו אף יעלה על הרכוש הערבי אשר הושאר בארץ ישראל. אלא שלשם כך העולם הערבי צריך לחדול מיחסו המדיני המפלה כלפי אחיו, והעולם החופשי צריך לחדול מסירובו להבין שקיימת מדינה פלשתינית, היא ירדן (עמ' 390).
o אם הפליטים יחובקו אל לבה של האומה הערבית, הם יוכלו לצמוח בסביבה נורמלית, מתאימה לטעמם ולאמונתם, ואולי נטולת שנאה ואיבה. המדינות הערביות המארחות ירוויחו מכך, ומובן שגם הפליטים עצמם. קו פעולה זה הוא ההומני ביותר, והוא יוכיח, אם יתקיים, שהערבים באמת חרדים לגורל אחיהם הפלשתינים וכי איו הם משתמשים בהם כנשק במלחמה נגד ישראל. (עמ' 391).
• בשנת 1982, הפליטים הפלשתינים הועלו למקום השני ברשימת הפליטים החשובים של הוועדה לפליטים בארצות הברית. לפניהם ברשימה היו האפגנים, ואחריהם האתיופים, הווייטנאמים, הקמבודים, הלאוטים והסלבדורים – למרות שאלה היו שרויים בחוסר כל (עמ' 380). אותה ועדה כללה בדו"חותיה את הירדנים הפלשתינים שנמצאים בירדן (733 אלף); זאת חרף העובדה שהירדנים מציעים אזרחות לפלשתינים כחלק מחוק האזרחות הירדני (עמ' 381).

לאחר מלחמת ששת הימים הבינו הערבים שכדי לנצח את ישראל, הם צריכים לפנות לתעמולה. מטרת התעמולה הערבית היא לשחוק את הלגיטימציה של ישראל לגבולות בני הגנה, ולאלץ אותה להידחק ולהצטמצם למימדים שיאפשרו לגבור עליה צבאית (עמ' 28).