במקביל ליציאת ערביי ישראל לארצות ערב, קיימת, כאמור, תופעה הפוכה של פליטים יהודים שנמלטו מארצות ערב כתוצאה מרדיפה  לתוך ארץ ישראל. למעשה, היה תהליך של חילופי אוכלוסיות, כפי שאירע במקומות אחרים בעולם. לדוגמה, בשנות החמישים התקיימו בין הודו ופקיסטן חילופי אוכלוסין בהיקף אדיר: שמונה מיליון וחצי סיקים עברו מפקיסטן להודו, וכשישה מיליון וחצי מוסלמים עקרו מהודו לפקיסטן (עמ' 39).

• ב 1939 הציע חבר בוועד הערבי להגנת פלשתינה חילופי אוכלוסין: "…כל ערביי ארץ ישראל ייצאו, ויחולקו בין הארצות השכנות. תמורת זאת יעברו לישראל כל היהודים היושבים בארצות הערביות. החלופין ייערכו באותו אופן שבו טורקיה ויוון החליפו ביניהן אוכלוסין…" (עמ' 38).
• העיתון הביירותי אל-נהאר: "…ספק אם זה המקום לתאר כיצד גורשו יהודי המדינות הערביות מבתיהם העתיקים. הם הוגלו בצורה מבישה, לאחר שהוחרם רכושם או נתפס. הישראלים יאמרו: ייתכן שאנחנו הבאנו לגירושם של 700 אלף פלשתינים, אולם אתם, הערבים, הבאתם לגירוש אותו מספר של יהודים מהמדינות הערביות. ולכן, למעשה, התרחשו חילופי אוכלוסייה ורכוש…" (עמ' 42)

סיפור שנרקם על ידי מדינות ערב טוען כי בעבר היו יחסים נהדרים בין יהודים לערבים, ושהציונים (ישראל) הרסו אותם. אולם זה רק שופר תעמולה שקרי.

• חוסיין מלך ירדן, למשל, הצהיר בעיתון ה"ניו-יורק טיימס" (1962): "היחסים שאפשרו לערבים ויהודים לחיות יחד משך מאות שנים כשכנים וכידידים נהרסו על ידי רעיונותיהם ומעשיהם של הציונים". אלא שחוק האזרחות הירדני קובע שיהודי לא יכול לקבל אזרחות. דוגמה נוספת: ספר לימוד ירדני לחטיבת הביניים משנת 1966 קובע: "היהודים באירופה נרדפו וזכו לבוז בגלל שחיתותם, נבלותם ובוגדנותם" (עמ' 82).
• בחדית', התורה שבעל פה המיוחסת למוחמד, נקבע היחס ליהודים. כתב חדית' שפורסם רבות בעיתונים מצריים בשנות השלושים והארבעים קובע: "לא תבוא תחיית המתים, אלא כאשר יילחמו המוסלמים ביהודים והמוסלמים יהרגום; …העצים והאבנים יאמרו, 'הוי המוסלמי, הוי עבדאללה, הנה יהודי מאחוריי, בוא והרגהו'" (עמ' 83).
• בכתבי הקודש של האסלאם יש גם התייחסות חיובית ליהודים, שלעתים קרובות מצוטטת לצורך חיזוק האגדה על יחסים טובים בין המוסלמים ליהודים. אך בכל ארצות האסלאם היהודים מתוארים כצד השלילי בסיפורים הללו (שלל ציטוטים מהקוראן בעמודים 84-83).. ציטוטים אלה, המציגים את היהודים באור שלילי, הוזכרו, למשל, בוועידה הדתית בקהיר (1968).
• הקונסול הבריטי בירושלים דיווח (1839): "רוח הסובלנות כלפי היהודים עדיין אינה ידועה כאן, באותה מידה כבאירופה. בירושלים עדיין אין היהודי נחשב הרבה יותר מכלב" (עמ' 85).
• ראש הממשלה העיראקי (1951): "היהודים תמיד היו, ולעולם יהיו, מקור רעה ונזק לעיראק" (עמ' 87).

הידרדרות היחס ליהודים עם עליית האסלאם

ביזוי יהודים היה נפוץ בכל הדורות, רק מידת האכזריות השתנתה, בהתאם לאופי המושל התורן.

• הפליטים היהודים הראשונים שברחו מהרומאים נסו אל חצי האי ערב והתיישבו במדינה, שם קמה מושבה יהודית גדולה ועשירה. הצלחתם של היהודים נבעה מבקיאותם בעבודת האדמה וכן ממרצם ומחריצותם. תוך דורות אחדים, היהודים הפכו מפליטים לבעלי אחוזות ולשולטים במשק הממונות והמסחר. הצלחת היהודים היוותה קריאת תיגר בעיני הערבים, בפרט בעיני בני קורייש – שבט של מוחמד, שחמד את אוצרותיהם של היהודים (עמ' 148).
• אולם, לפני עליית הנביא מוחמד היו יחסים תקינים בין יהודים וערבים. מוחמד ייסד את האסלאם על ידי שאיבה מובהקת מספרות חז"ל. הוא גם שלל את התמונה החיובית של היהודי שהצטיירה עד אז. היהודים דחו את מוחמד ואת מאמציו להמיר את דתם. לכן, הוא כעס עליהם ואף שנא אותם. הרבה מאיבה זו נכנסה לקוראן. יחסו אליהם כלל השמדת שבטים יהודיים והסדרת חוקיים משפילים לד'ימי שתחת שלטון האסלאם (עמ' 47).
• על היהודים הוטל לנקות את בתי השימוש הציבוריים; הם עברו השפלות פיזיות; העלילו עליהם עלילות (לדוגמה, ב-1840 נפוצה העלילה על הכנת מצות לפסח מדמם של כומר ועוזרו); הם הוכרחו ללבוש בגדים שיבדילו אותם, כמו טלאי צהוב או נעליים בצבע שונה לכל רגל. היהודים יושבו בגטאות צפופים ועלובים שנקראו "חארה" ו-"מלאח". עד תחילת המאה העשרים, נגבה מהם מס מיוחד שהוטל רק עליהם . טבח ביהודים היה עניין רגיל, במיוחד בעתות משברים כלכליים ומדיניים, כדי להסיט את דעת הקהל מהמשברים הללו(עמ' 48).
• עלילות הדם חזרו והודגשו על ידי האקדמיה, על ידי מנהיגים דוגמת המלך פייסל והעיתונות. דוגמה מעיתון מצרי, 1982: "…הישראלים הם ישראלים, והמשקה החביב עליהם הוא דם ערבי…" (עמ' 49).
• חוקי הד'ימי התחלפו בהדרגה בסטראוטיפ (עמ' 50).

היחס ליהודי תימן

• בתימן היו כחמישים אלף יהודים, ואילו כיום יש יהודים בודדים בתימן, והם חיים כפרטים (לא בקהילה). מצב היהודים הורע בעקבות הכיבוש הערבי במאה השביעית – הם סבלו מיחס שנגזר מהפירוש המחמיר ביותר של אמנת עומר (עמ' 53-51).
  • חוק תימני קבע כי ילדים יהודים בני פחות מ-13 יילקחו מאמהותיהם ויגדלו כמוסלמים בבתים של מוסלמים.
  • ע"פ ש"ד גויטין, מגדולי ההיסטוריונים של תולדות היהודים בארצות האסלאם, היה מנהג עתיק יומין לסקילת יהודים, שהתקיים עד עזיבת היהודים את תימן ב-1948.
  • במאה ה-12 הורע מצב היהודים מאוד, עד שגדול הדור, הרמב"ם, כתב את "איגרת תימן" בה כאב את כאבם והזהיר שישמרו על אמונתם.
  • במאה ה-18 הורע מצבם עוד יותר, בגלל הרעב של שנת 1724. השלטונות הרסו בתי כנסת, ואסרו תפילות ציבור. יהודים רבים ניסו לעלות ארצה בעקבות משיח השקר שבתאי צבי, אך בדרך עונו למוות.
  • הגטאות בהם ישבו היו מוזנחים ועלובים, והיוו מטרה להתקפות חוזרות ונשנות בהן זרעו התוקפים הרס, וביצעו שוד ורצח.
  • על אף ששיעור הילודה היה גבוה, רבים מהיהודים מתו בחרפת רעב.

  היחס ליהודי עירק

• מקהילת יהודי עיראק, שמנתה כ-150 אלף, נמלטו ארצה או אולצו לברוח יותר מ-123 אלף איש. הייתה זו קהילה מכובדת וידועה בתלמוד התורה עוד כ-1200 שנים לפני הכיבוש המוסלמי (עמ' 58-55).
  • רק החל מהמאה התשיעית הוחלו חוקי ד'ימי, הוטל על היהודים מס גולגולת, הם חויבו בענידת טלאי צהוב והוטלו עליהם גם הגבלות מגורים.
  • בתי כנסת נשדדו ונחרבו בבגדד.
  • ב-1776 היה טבח ביהודי בצרה, ורבים נאלצו לברוח.
  • לפני מלחמת העולם הראשונה, אולצו היהודים לממן את הצבא. כשסירבו, הם נרדפו והוצאו להורג בתלייה. ב-1932, השגריר הגרמני הקים בבגדד בסיס שישמש לתעמולה נאצית. שנה לאחר מכן, בוצע טבח ביהודים ובאשורים על ידי הצבא והמשטרה ובעזרת אזרחים. בין השאר, היו מקרים של שפיכת חומצה חנקתית על יהודים ברחוב והשלכת פצצות לבתי כנסת. בפוגרום שפרץ ב-1941, מספר הקרבנות נאמד ב-150 עד כמה מאות נרצחים, מאות נפצעו ויותר מאלף בתים ובתי עסק נבזזו ונחרבו.
  • עם הקמת מדינת ישראל, הציונות הוגדרה פשע שדינו מיתה, ויהודים רבים נתלו במרכז העיר. בנוסף, נגזלו מהיהודים מיליוני דולרים, באמצעות חוקים מפלים והאילוץ לתת שוחד לפקידים שיפעלו בניגוד לחוק המפלה.
  • בשנת 1950 חוקקו חוק שנותן ליהודים לצאת את עיראק לצמיתות. וכך, רוב יהודי עיראק אולצו לעזוב. בין 1969 ל-1973 נתלו לפחות 17 יהודים בחוצות העיר, ולפחות 26 נרצחו בבתיהם או בבתי הכלא.
  • עד 1982, רוב יהודי עיראק עלו ארצה וכמה אלפים מצאו מקלט במקומות אחרים. בעיראק נשארו פחות מ-300 נפשות. כיום יש בעיראק שמונה נפשות בלבד.
    

    היחס ליהודי מצרים

• ב-1948 קהילת יהודי מצרים מנתה כ-75 אלף. שורשיה נטועים במקום עוד לפני גלות בבל (עמ' 61-58).
  • החליף אל–חאכים, ששלט במצרים בשנים 1021-996, גזר על היהודים לענוד צלמים קטנים של עגל הזהב לצוואריהם. משסירבו להמיר את דתם, הם הוכרחו לענוד פעמונים, ולבסוף בולי עץ. בשנת 1021, הוא גזר להרוס את הרובע היהודי על יושביו.
  • בשלטון האיוביים (משפחת שליטים מוסלמים מהמאה ה 12) ואחריהם הממלוכים (המאה ה-13), הונהגו חוקי ד'ימי והשפלות. בימי הבורג'יים (המאות ה-14 וה-15), היהודים ספגו התנכלויות רבות. הייתה ירידה גדולה במספר היהודים.
  • ב-1926, קבע חוק האזרחות המצרי הראשון כי לא תוצע אזרחות מצרית אלא לאלה השייכים "מבחינה גזעית לרוב אוכלוסייה של ארץ שלשונה ערבית או שדתה היא האסלאם". החוק חוזק ב-1956, אז נוספה ההוראה ש"ציוני" לא יוכל לקבל אזרחות.
  • בשנות ה-40 נהרגו ונפצעו הרבה יהודים במהומות אנטי יהודיות. האבסורד המזוויע הוא שדו"ח שהפיקה הסוכנות היהודית לארץ ישראל במרץ 1946 מתאר ש"מצבם הכלכלי של היהודים במצרים טוב לאין שיעור משהיה בארץ [ערבית ומוסלמית] כלשהי עד כה…".
  • ב-1948, משהוקמה מדינת ישראל, נאסר על יהודים לצאת ממצרים, היה גל פרעות ביהודים, ולפי עדותו של עד ראייה, נפצעו קשה כ-150 יהודים, בתיהם נשדדו ובתי כנסת הותקפו. מאוגוסט עד נובמבר 1949, ברחו יותר מעשרים אלף מתוך 75 אלף יהודי מצרים, ורבים פנו לישראל.
  • אחרי מבצע קדש, ב-1956, הושמו אלפי יהודים במעצר ללא משפט. אלפים אחרים קיבלו צווי גירוש תוך ימים ספורים, רכושם הוחרם ונכסיהם הוקפאו.
  • ב-1958, הסדיר שר הפנים המצרי את "חוק האזרחות" שהוזכר לעיל, וקבע שכל יהודי בגיל בין 10 ל-65 היוצא את מצרים לא יוכל לחזור.
  • ב-1964 הכריז ג'מאל עבד אל-נאצר, בראיון שנערך עמו, שמצרים שומרת אמונים לאידאל הישן של הנאצים. מצרים הוצפה פרסומים אנטי יהודיים, רבים מהם הופצו על ידי הממשלה.
  • במצרים נותרו, לכל היותר, 250 יהודים. מאז שנחתם הסכם השלום ב-1979, היחס כלפי היהודים היה דו-ערכי, כפי שנראה בקבלת הפנים הרשמית שערכה מצרים לראש הממשלה מנחם בגין, בביקורו הרשמי הראשון (עמ' 132).
  • רבים טענו שחוזה השלום אינו אלא אחיזת עיניים זמנית. המקטרגים טענו שמצרים פשוט מנצלת את שאיפתה הנושנה לקחת כל מה שהישראלים נותנים. עם הירצחו של הנשיא אנואר סאדאת ועליית חוסני מוברק תחתיו, היסודות שהניח סאדאת אמנם החזיקו מעמד, אך הגישה העוינת והחינוך הדתי והאנטי-יהודי עדיין ניכרו מאוד ברחובות (עמ' 137).
    

    היחס ליהודי מרוקו

• מרוקו: מצפון אפריקה (המגרב), נהרו לישראל כ-300 אלף יהודים, מתוכם כ-250 אלף ממרוקו של ימינו (עמ' 66-62).
  • כמעט מראשית הכיבוש הערבי, אולצו יהודי מרוקו לחיות בגטאות בשם "מלאח" או "חארה" (שם המקביל למושג "גטו" בקרב עדות אשכנז).
  • בדרך כלל היו היהודים שרויים במצוקה ובדוחק. הם סבלו מחוקי הד'ימי ומפירושיהם המגוונים. סטירות בעת תשלום מס הגולגולת, איומים, עלבונות, אונס, שוד, שרפת בתי כנסת, קריעת ספרי תורה ורצח היו שכיחים עד כדי כך, שתקצר היריעה מלפרטם.
  • בשנת 1032, נרצחו כ-6,000 מיהודי העיר פס, שודדים גזלו את הרכוש ופורעים חטפו את הנשים היהודיות. ב-1146 נרצחו כמאה אלף. במרקש נרצחו כ-120 אלף, וזאת כיוון שסירבו להתאסלם. ב-1160 הרמב"ם שלח איגרת לחזק את רוחם שישמרו אמונים ליהדות.
  • יהודים שהתאסלמו הוגדרו "מוסלמים ממוצא יהודי", ונגזר עליהם להישאר מבוזים ובדולים (לדוגמה, הם אולצו ללבוש בגדים משפילים). אחד מהמנהגים האכזריים ביותר היה מניעת הזכות לגידול ילדיהם, שנחשבו מוסלמים מלידה, בעוד שהוריהם – המומרים – לא נחשבו מוסלמים אמתיים.
  • לאורך ההיסטוריה מתועדות פרעות רבות נגד היהודים במרוקו. בין השאר, ב-1640 היו רדיפות אל ח'דה, ב-1864 נטבחו 500 יהודים במרקש ובפס, ב-1912 – אפילו תחת השלטון הצרפתי – כשישים יהודים נרצחו וכמובן ב-1948.
    

    היחס ליהודי אלג'יריה

• אלג'יריה: על פי הרישומים, ב-1948 הקהילה היהודית מנתה כ-140 אלף נפשות; תוך חודשים ספורים, כ-120 אלף היגרו לצרפת ואלפים לישראל. (עמ' 68-66).
  • כאשר גורשו היהודים מספרד, ב-1492, הם הגיעו לצפון אפריקה, אך לא זכו למנוחה מהרדיפות. הרבה נרצחו, נבזזו ואולצו ללבוש לבוש משפיל, בטענה שאינם ממלאים את דיני "האפליה".
  • בשנת 1801 הבטיח אחד המתמודדים על השלטון שייתן לחיילים זכות לבוז את היהודים במשך שלושה ימים. במשך 15 השנים שלאחר מכן, נרצחו מאות יהודים. בהתפרצות זעם נטבחו כ-300 יהודים תוך שעות, מה שעודד הקזת דם נוספת.
  • כאשר היהודים קיבלו בברכה את הכיבוש הצרפתי ב-1830, הוגברו שוב מעשי האיבה נגדם, הרבה מהם בעידוד אירופה.
    

    היחס ליהודי תוניסיה

• תוניסיה: על פי הרישומים, ב-1948 מנתה הקהילה היהודית כ-105 אלף נפשות. תוך חודשים ספורים, כחמישים אלף עלו לישראל ומספר זהה לצרפת (עמ' 71-68).
  • היהודים אולצו לחבוש כיסוי ראש צהוב, לצורך זיהוים והבדלתם. גם כאן, הם ספגו מעשי איבה, תקנות מפלות והתפרצויות זעם.
  • מאז המאה השביעית, סבלו היהודים בדומה לאחיהם במדינות השכנות. במאה ה-13, הפכה קיירואן שליד תוניס לעיר הקדושה לאסלאם, והיהודים גורשו ממנה. במאה ה-16, המוסלמים בתוניס פרעו ביהודים, שנחשבו שנואים ובזויים. הם הוסתו לפגוע ביהודים כאשר עלו למכה.
  • ב-1855 ניסה המלך מוחמד ביי (תואר אצולה טורקי) לשנות את מעמדם הבזוי של היהודים, אולם הניסיון לא צלח – הציבור התנגד, ודרש להפעיל את חוק הד'ימי הישן במלוא תוקפו. הציבור לא היה מוכן לקבל חוקים ליברליים חדשים, ובשנת 1864 חזר בו המלך מהרפורמה.
    

    היחס ליהודי סוריה

• סוריה: עוד משנת 70 לספירה, ישבו בדמשק כעשרת אלפים יהודים. מתוך 35 אלף יהודים שהיו בסוריה ב-1917, נשארו בה, בראשית 1947, כ-13 אלף בלבד, ואלפים ברחו (עמ' 76-71).
  • מאז הכיבוש הערבי, היה מעמדם של יהודי סוריה נחות, והונהגו כלפיהם חוקים ותקנות ד'ימי מגבילים ומשפילים. בין השאר, נאסר עליהם לשאת נשק, ללבוש לבוש מוסלמי, לשפץ בתי מגורים ובתי כנסת. היהודים בסוריה דכאו, נסחטו, ונפגעו בידי השלטונות והתושבים המקומיים.
  • יהודי אחד שעלה לדרגת מנהל האוצר בסוף המאה ה-18 נאסר, ניקרו את אחת מעיניו וקצצו את אפו ואת אוזניו.
  • בשנת 1920 הותקף הרובע היהודי בדמשק. הרבה נרצחו, בתים נשדדו וחנויות הועלו באש.
  • ב-1936 פרצו מהומות נגד יהודי דמשק ולא הועילה העובדה שהיהודים תמכו בלאומנים הערבים. שנות ה-30 היו רוויות פגיעות ביהודים.
  • ב-1937 ביקרה בסוריה משלחת נאצית, ואי לכך הוגברה התעמולה נגד יהודים, הוטלו עליהם חרמות, ונעשו פעילויות נגדם. ב-1941, עם הכיבוש של בעלות הברית, שיווי המשקל חזר במידת מה לזה שהיה קודם.
  • ב-1947 הגיעו המהומות האנטי-יהודיות לשיא. רוב בתי הכנסת נשרפו. בחארה של חלב נשרפו 150 בתים של יהודים, בעוד שהמשטרה עוזרת למתפרעים. קרוב לבית הספר "כל ישראל חברים" נזרקה פצצה. ב-1949 הוקפאו כל חשבונות הבנק של יהודים.
  • בשנות השמונים של המאה העשרים עוד היו בסוריה כ-4,500 יהודים, ועל כולם נאסרה היציאה מהארץ. את הבתים של היהודים בגטאות של דמשק מילאו תושבים ערבים-פלשתינים (עמ' 125).
  • המוח'בראת, לשכת מודיעין מיוחדת נוסח ה-ס"ס לפלשתינים, שעיקר עיסוקה בעניינים יהודיים, ביצעה מאסרים ועינתה יהודים. לפי דיווח מ-1981, הממשלה התירה לה לקיים משטר של טרור והפחדה, כולל חיפושים ללא צו מעצר, עונשים ללא משפט, עינויים והוצאה להורג. הדיווחים של עיתונאים וחוקרים זרים מזוויעים (עמ' 125).
  • ב-1974 אמר רמזי קלארק, מי שהיה התובע הכללי של ארה"ב בין השנים 1967–1969): "יהודים החיים בסוריה כיום צפויים לרדיפות יסודיות ואכזריות ביותר… לצעירים ולילדים מציקים ברחובות. את הזקנים מפילים ארצה. בתים נרגמים באבנים. ברוב המקצועות מונעים מיהודים דריסת רגל" (עמ' 126).
  • בעבר דחו השלטונות את הניסיונות לראיין יהודים תושבי הרובע היהודי. בהמשך פורסמו "ראיונות" מזויפים, שהציגו לעולם תמונת מצב שונה מהאמתית. לשם כך רואיינו יהודים ממשפחה ספציפית אחת, שזכתה להקלות מיוחדות בגין הראיונות שהציגו תמונת מצב מעוותת. לאחר שהיהודים מתחו ביקורת חריפה, ה"נשיונל ג'אוגרפיק", למשל, חזר בו מהדרך בה הציג את סוריה, על סמך אותן עדויות, כאילו היא מתונה (עמ' 126).
  • כל ראיון עם יהודי היה מותנה בליווי איש מודיעין, על מנת לוודא שהוא יציג את הקו הרצוי לשלטונות (עמ' 127).
    

    היחס ליהודי לבנון

• לבנון: מאז שנת ארבעים לספירה הנוצרית, היו יהודים בחלק שכיום קרוי לבנון. עד שנת 1958, בשונה מכל המדינות השכנות, היה גידול במספר היהודים – עד כדי 9,000 בערך (עמ' 77-76).
  • הצלבנים טבחו בכל 35 המשפחות שחיו בביירות. אך במקומות אחרים חיו מעט יהודים, ואליהם נוסף עוד מספר קטן של מגורשי ספרד; זאת כמובן, באמצעות הכפייה לשלם מס גולגולת.
  • חייהם של קומץ היהודים שחיו בלבנון היו נוחים יחסית. בשנת 1826 נמנו 55 משפחות.- זאת עד שעלילות הדם הגיעו לביירות ולטריפולי (הלבנונית). עם פרסום דברי הדיבה, הגיעו התקפות והתפרעויות, ועליהן נוספו התנפלויות, בימי מרד הדרוזים.
  • יחסית לאחיהם במדינות ערב השונות, רק מעט תקריות אנטי יהודיות העכירו את מצב רוחם של היהודים בשנות השלושים. 12 יהודים נרצחו בעיר טריפולי ב-1945, וב-1950 הוטלה פצצה לבית ספר יהודי, והמנהל נהרג.
  • ב-1968 החלה ממשלת לבנון לתמוך כלכלית, באופן רשמי, בפעולות טרור של המהפכה הערבית פלשתינית. רבים מהיהודים שנותרו בלבנון, יצאו ממנה.
    

    היחס ליהודי לוב

• יהודים חיו בלוב משך אלפי שנים; בימי גלות מצרים (300 לפנה"ס) הועברו מאה אלף יהודים מארץ ישראל ללוב. ב-1948 מנו היהודים כ-38 אלף נפשות, וב-1951 רק 8,000 (עמ' 81-77)..
  • במאה השביעית, בעת הכיבוש הערבי, הוחלו חוקי הד'ימי כמו ביתר העולם הערבי. מאותה תקופה, נוודים בדואים היו בוזזים ושודדים את היהודים. הללו גם הענישו את היהודים באורח שרירותי, לפי מוצא פיו של המנהיג המקומי.
  • במאה ה-12 נהגו האלמווחדים (כת מוסלמית קיצונית) בברבריות, רדפו את היהודים, והכריחו רבים מהם להתאסלם.
  • במאה ה-16, מאות יהודים נרצחו ברדיפות שבימי שלטונו של עלי גורזי פחה.
  • בכיבוש העות'מאני הייתה הקלה רק במידת מה. עד סוף המאה ה-19, היהודים בלוב היו נתונים למעשי התעללות שרירותיים והוטלו עליהם מסים בלתי הגיוניים, שדירדרו את מצבם והפכו אותם לעניים חסרי כל.
  • עם הכיבוש האיטלקי בשנת 1911, הייתה רווחה ליהודים, עד עלייתו של מוסוליני, אז ספגה הקהילה היהודית תעמולה פאשיסטית.
  • בתקופת מלחמת העולם השנייה, סבלו היהודים מתקיפות ורציחות. זאת עד שהבריטים כבשו את טריפולי. בנובמבר 1945 היה פוגרום מזוויע שהימם את הקהילה היהודית. יהודים רבים נרצחו, נערות יהודיות נאנסו לעיני משפחותיהן, בתים וחנויות נחרבו – כל זאת בטענה ש"פעילות ציונית" הרגיזה את הערבים.
    

    היחס ליהודי ערב הסעודית

• על היהודים נאסר לחיות בערב הסעודית, שנחשבה מתונה. זאת על אף שהיו בה קהילות יהודיות פורחות במאה השביעית, עם עליית האסלאם. כפי שאמר השגריר הסעודי בהאג ב-1975: "הקו הרשמי הוא שאין מרשים כניסה של יהודים מפני שהם תומכים בישראל כמדינה". איסור נוסף שחל על היהודים בערב הסעודית היה סיקור עיתונאות ישראלית.  בנוסף, הופצה משנה אנטישמית: כששר החוץ ההולנדי ביקר בסעודיה, ב-1975, דיווח עיתונאי לונדוני כי בעת ביקורו בסעודיה, התעקש מורה הדרך לתת לו (לעיתונאי) עותק של "הפרוטוקולים של זקני ציון" שאותו נותנים לכל עיתונאי הנוחת בערב הסעודית (עמ' 122).
  

  היחס ליהודי ירדן

• ירדן המנדטורית הוקמה כממלכה ב-1946. במהלך 150 השנה שקדמו לכך, גורשו היהודים על ידי פרעות ומעשי ביזה עד, שהערים נחשבו "טהורות" מיהודים. היהודים, שגרו במרחבי יהודה, השומרון ובקעת הירדן נחשבו פליטים פלשתינים יהודים. מדינת ישראל התעלמה מעובדת קיומם. לפי החוק הירדני מ-1954, פלשתיני היושב בירדן זכאי לאזרחות ירדנית רק אם אינו יהודי (עמ' 123).
  

  עדויות:

• לאורך כל הדורות הייתה הכמיהה לחזרת היהודים לארץ ישראל, כפי שמתואר על ידי הציונות הספרדית.
  • כל אחד ממשיחי השקר, שסחפו אחריהם מאמינים אשר כמהו לשוב לארץ בדרך נס, הוא מבטא את הרצון להחזרת היהודים לארץ ישראל. כמעט כולם היו ספרדים. ב-1524, שלמה מולכו לא הצליח במסע שכנועיו, והועלה על המוקד. במאה ה-17, שבתי צבי הוביל תנועה משמעותית לחזרה לארץ, שלא צלחה כיוון שהתאסלם בעקבות איום לעינויים. העובדה שהיהודים לא התייאשו ממשיחי השקר מצביעה על כך שלא נפגמה התקווה לקיומה של הנבואה (עמ' 94).
  • רבי מנשה בן ישראל סבר שאנגליה, הריקה מיהודים, היא זו שמונעת את השיבה לארץ ישראל, ולכן עודד את היישוב היהודי באנגליה (עמ' 95).
  • חג הפסח נחוג כיום באותו אופן בו נחוג במאה ה-11, ובסיומו מוזכרת השאיפה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה (עמ' 95).
  • רבי יהודה הלוי, מגדולי המשוררים היהודים, הביע את כמיהתו לארץ בשירים, ואף ניסה לעלות אליה. ככל הנראה, הואמת בדרך. גם הרמב"ם עלה, והתיישב בירושלים (עמ' 96).
  • בתי הכנסת היו גם בתי תפילה וגם מרכז קהילתי, והיחסים בין הבאים בשעריהם היו כיחסי משפחה מורחבת. היהודים נשאו את תפילותיהם בציפייה להגשמתן, בהן התפילות לבניין ירושלים ולקיבוץ גלויות. ירושלים הייתה קדושה ליהודים במשך 1,500 שנים לפני הגעת מוחמד, ולכן היהודים הקפידו לשלוח ליישוב היהודי בארץ מנחות. ליד הכותל המערבי הוקם מרכז ליהודים (עמ' 96).
  • יהודי ספרד רבים חיו בארץ ישראל, ולשונם, העברית, שימשה אותם בשגרה עוד הרבה לפני ימי העלייה הראשונה (עמ' 98).
  • אחת ההוכחות לכך היא שב-1948 כל היישוב היהודי שבתימן ארז את חפציו ועלה לארץ ישראל במבצע "על כנפי נשרים" (עמ' 101).
  • הכמיהה לחזרה לארץ ישראל מובעת גם בטקס שנשמר עד ימינו: בכל חתונה יהודית, החתן שובר כוס, לזכר לחורבן בית המקדש בירושלים (עמ' 101).

• עדויות של יהודים עולי ארצות ערב מצביעות על יחס הערבים אליהם בארצות ערב (עמ' 105).
  • רפי, יהודי יליד עיראק, נולד ב-1923, ברח לישראל בראשית שנות ה-30 (עמ' 107-106).
    • "היו פרעות ספונטניות נגד היהודים, שהלכו והתגברו עם הזמן".
    • "יהודים רבים (כמו גם בני משפחתי) העדיפו להימלט לחו"ל, אם יכלו".
    • "היחס המשפיל התגבר עם עליית היטלר לשלטון".
    • "במלחמת 1948, היהודים לא יכלו לברוח כי כל האזור היה מלא בצבאות ערביים. לכן, רבים ברחו לפרס".
    • "לאחר מכן התירו ליהודים לברוח תוך איבוד אזרחותם וכל רכושם – כמו בחוקים הנאציים".
  • שאול, יהודי יוצא עיראק, יליד 1927, ברח לישראל שלא כחוק ב-1950 (עמ' 109-108).
    • "החל מגיל ארבע,ידעתי שהמוסלמים שונאים את היהודים ומתנכלים להם".
    • "נאלצתי ללכת לבית ספר מוסלמי ב-1940, בגלל מצוקה כספית. התלמידים היו מרביצים לי כיוון שידעו שאני יהודי. המורים התנכלו לתלמידים היהודים. הם הכריחו אותנו לשיר שירים שלפיהם לא נעלה לעולם לארץ ישראל".
    • "בקהילה תמיד היה רצון חזק להגיע לארץ ישראל, היו כיסופים של ממש".
    • "זיכרון כואב: ביום האחרון של פסח, חזרנו באוטובוס עם החברים, ושרנו שירים בעברית. הנהג הכה אותנו וזרק אותנו לרחוב. שם עלו עלינו מאות ערבים, כולל אנשי דת וצבא. ניצלתי בנס על ידי ערבייה רחמנית שהסיעה אותנו משם".
  • מנחם, יהודי יוצא עיראק, נולד ב-1935, עלה לישראל ב-1950 (עמ'110-109).
    • "דודנו הראשון היה מאלה שנתלו ב-1969. אחד ממנהיגיה של מפלגת הבעת' רצה להפגין כוח, אז הוא תפס תשעה יהודים, והשאיר אותם תלויים לעיני כל במשך ארבעה ימים".
    • "עוד ב-1947, לפני החלטת החלוקה, אני זוכר שילדים מוסלמים שלמדו בבית הספר היהודי היו מרביצים לי באופן קבוע. לעיתים היה צריך להסתגר ימים על ימים בבית".
    • "ברחנו מעיראק בידיים ריקות, את כל רכושנו נאלצנו לתת".
    • "כשברחנו, הייתה בין הילדים להורים מילת קוד. כדי לקבל את תשלום השוחד, הילדים היו צריכים להגיע לגבול ולמסור לערבים את מילת הקוד שקיבלו מפי הילדים. אלה מסרו אותה להורים, ובתמורה קיבלו תשלום על ההברחה. בלי הסכם התשלום תמורת ההימלטות משם, כולנו היינו נרצחים, הורים וילדים".
  • שמעון, יהודי יוצא עיראק, נולד ב-1937, ברח מבגדד ב-1950 (עמ' 111-110).
    • "אני זוכר בבירור את הרגשת הפחד לקבל מכות ברחובות".
    • "אבי, אדם פשוט, תמיד אמר שחייבים לעלות לארץ ישראל, אחרת ייקחו לנו הכול. דברים דומים אמרו שאר השכנים".
    • "
  • יעקב ושלמה, יהודים יוצאי מצרים (עמ' 112-111) .
    • "רציחות היו עניין של פעם בשנתיים, ללא סיבה נראית לעין".
    • "רדפו אותנו, התעללו בנו, והתרגלנו לחיות במעמד נחות, בתור ד'ימים".
  • מרדכי, יהודי יוצא לוב (עמ' 114-113).
    • "אני זוכר שב-1945 היה בטריפולי פוגרום נורא בו נהרגו כ-150 יהודים. כל הערבים שהואשמו על ידי הבריטים בפוגרום שוחררו; לעומתם, נאסרו עשרה יהודים בגלל הגנה עצמית. ב-1948 ניסו לעשות פוגרום שוב, אך הפעם אנחנו, היהודים, היינו מוכנים יותר, והנזק היה קטן יחסית".
    • "אני זוכר שאחרי שלוב נהייתה עצמאית, ב-1951, כבר לא יכולנו לשלוח מכתבים לישראל. לאחר מכן סגרו לנו את בתי הספר היהודיים. היינו מוכרחים ללכת לבתי הספר המוסלמיים או הנוצריים, וללמוד ערבית שעתיים ביום".
    • "הבנות היהודיות היו קורבנות לתאוות הערבים".
    • "הדברים הלכו והחמירו, נוספו חוקים וגזרות שהגבילו אותנו יותר ויותר, והמשטרה לא סיפקה הגנה".
    • "אם הערבים הקרויים פלשתינים דורשים פיצוי על הרכוש שלהם, צריך לדעת שאנו, היהודים מהארצות הערביות, נאלצנו לעזוב שם את הרכוש שלנו, שהיה רב יותר".
  • הילנה, יהודייה יוצאת מרוקו (עמ' 115-114).
    • "מעולם לא הייתה לנו הזכות המלאה להיות מרוקאים, על אף שהיינו במרוקו הרבה לפני שמוחמד הטיף לאסלאם".
    • "תמיד הרגשנו נבדלים. למרות שהמלך חסן היה גמיש, יחסית לשליטים ערבים אחרים, קיבלתי את הרושם שאני זרה. תמיד היו אומרים לי 'צאי מפה וחזרי לארץ שלך, חזרי למקום בו היהודים נמצאים… כאן זו לא מולדתך".

כל יוצאי סוריה המרואיינים לספר דיברו על סוריה באימה ניכרת.

• משה והפרופסור משה, צעיר יוצא סוריה,הצליח לברוח לפני 1973. הפרופסור, יוצא אלג'יריה,חוקר את תולדות הקהילות היהודיות בצפון אפריקה (עמ' 121-119).
  • משה: "ברחתי מסוריה על ידי כך שהתחזיתי לאלבני, בלי לספר להורים ולחברים, בלי תעודות וכסף, ללא כל סממן שיעלה חשד שאני יהודי. ידעתי שאם אתפס, ישלחו אותי לכלא לזמן בלתי מוגבל".
  • "בבית הספר היהודי, הרוב היו מוסלמים. הם זרקו עלינו אבנים וחזרו שוב ושוב על כך שיהודים הם רעים שרוצים לשתות את דמם של כל העמים".
  • "אחרי שנת 1967, הסורים חיפשו סיבה לבוא לבתים שלנו ולקחת מישהו לכלא".
  • "כל הנתונים על כל היהודים בגילים 15 עד 26 נמצאים בתיקים אצל הסורים. לגבי כל יהודי כתוב היכן למד, מה למד, כמה שנות לימוד יש לו ובמה הוא עוסק".