המוסלמים החמירו עם היהודים הרבה יותר מאשר עם הנוצרים. אחד הטעמים לכך היה לשון הבוז של הקוראן ביחס ליהודים. בו מצאו הערבים המוסלמים את תקדים החרמת הרכוש היהודי. היחסים בין מוחמד ליהודים לא היו נוחים. הם סרבו להכיר בו כנביא, לעגו לו והתווכחו עמו. גם עליונותם הכלכלית לא הועילה לאהדה כלפיהם (עמ' 148).
- משפחות הערבים חשו מאוימות מכך שהיהודים חיים כמותם, באופן שווה, על אותה אדמה – מה שגרם להם לבחור במעשי אלימות נגד היהודים (עמ' 174).
- כפי שעולה מעדותו של מוסלמי שהואשם בגנבה בחברון בשנת 1858, הוא נהג להיכנס לבתי יהודים לגבות מס או תרומות בכל עת, מבלי לתת דין וחשבון על מעשיו, וראה בכך זכות מוקנית מתוקף המסורת (עמ' 175).
- היהודים החזיקו מעמד במעשי הטבח שהערבים ביצעו בארץ, אבל נאלצו להתמודד עם האחווה המוסלמית בכל קצות העולם הערבי, שהתאחדה בשנאתה כלפיהם ותמכה במבקשי רעתם (עמ' 176).
- יהודי היה חייב לפנות דרך ולרדת מן המדרכה כדי שהערבי יוכל לעבור, וכמובן להיזהר שלא לגעת בו בטעות; נגיעה הייתה גוררת תגובה אלימה מצד הערבי (עמ' 178).
- היהודים הוכרחו להימנע מכל הפגנה של דפוסי פולחן דתי, ולכן הורשו לקיים תפילות רק בבתי הכנסת שהיו במקומות פשוטים וחבויים (עמ' 179).
- קהילות יהודיות שנחשבו כופרות (באסלאם) שועבדו על ידי המוסלמים. עם עליית הסולטאן "צורר היהודים הראשון" מוראד השלישי הוחרפו תנאיהם., מוראד גזר להוציא להורג את כל היהודים ברחבי ממלכתו משום שהם "לבושים יפה מדי". פסק הדין הומר באיסור על היהודים ללבוש בגדי משי וחייב אותם בחבישת כובע מיוחד (עמ' 178).
- במאה ה-16 צפת, שהיוותה מרכז הלכתי, כללה כ-15 אלף יהודים, שדיברו ערבית ועברית (עמ' 179).
- בשנת 1576 ציווה הסולטאן מוראד השלישי לגרש אלף מיהודי צפת האמידים לקפריסין (עמ' 179).
- בתחילת המאה ה-17, ביקר זוג נוצרי בצפת. כך הם סיפרו על חיי היהודים: "החיים כאן דלים ועלובים במידה שאין לשערה" (עמ' 183).
- ובירושלים, בשנת 1586, הופקע בית הכנסת שנותר – זכר לימי הרמב"ן. עקב כך מיהרו רוב יהודי ירושלים לנוס לחברון, עזה וטבריה (עמ' 180).
- בשנות ה-30 של המאה ה- 17, המצרים שלטו בארץ ישראל, והיהודים סבלו מרדיפות אכזריות בכל הארץ (עמ' 182).
- הם הפכו קרבנות לא רק לילידים הערבים, אלא גם לחיילים המצרים (עמ' 183).
- באותה שנה נשחטו יהודי חברון בידי חיילים מצרים. יהודי צפת הותקפו שוב על ידי מוסלמים ודרוזים (עמ' 184).
- בעשרות השנים שלאחר מכן, בין 1818 ל-1878, היו עשרות תקריות של אלימות נגד יהודים, בהן גם סחיטת כספים. דו"חות רבים מן הקונסוליה הבריטית מתעדים זאת (עמ' 190).
- המנהיגות הערבית בארץ תיעבה את היהודי הבא להתיישב בארץ ותובע יחס של שוויון (עמ' 174).