בכוונת מכוון, הבריטים לא אמדו את ההגירה הערבית, והתרכזו רק בעלייה היהודית.

• • דין וחשבון הוועדה המלכותית לארץ ישראל עמ' 125: "אי אפשר לאמוד במדויק את מספר הערבים שבאו לארץ ישראל מארצות ערביות שכנות והתיישבו בה".
  • דין וחשבון הוועדה המלכותית לארץ ישראל לשנת 1937[1]: "מאז המפקד של 1931, הייתה הגירה בלתי חוקית ובלתי רשומה של ערבים ויהודים כאחת, אך עד שייערך המפקד הבא, אי אפשר לאמוד את היקפה".
  • היה טשטוש בין הגירה בלתי חוקית של יהודים ושל ערבים בכוונת מכוון (עמ' 223, 226).
  • בשנת 1934 פרסם העיתון לה סירי ראיון עם תאופיק ביי אל-חוראני, מושל חורן, בו הודיע: "בחודשים האחרונים נכנסו בין שלושים אלף ל-36 אלף (סורים) חוראנים לארץ ישראל, והשתקעו שם". ועדת המנדטים, המופקדת על כל הממשלים המנדטוריים של חבר הלאומים, רשמה לפניה את העובדה שהחוראנים לא עברו סתם בארץ, אלא השתקעו בה; אלא שבסיכומי ההגירה הבריטיים, אין שום אזכור לאותו גל הגירה בלתי חוקי (עמ' 228).
  • בתיקי תכתובות בריטיים פנימיים וסודיים, היו התייחסויות לסורים שהורשו להיכנס לפלשתינה בלי דרכון או אשרה[2], אך לא היה אזכור כזה בדין ודברים רשמיים של הממשל הבריטי.
  • באותו פרק זמן היה מספר הערבים שנכנסו לארץ ישראל שלא כחוק ושנשארו בה גדול מכלל מספרם של היהודים שהורשו בפרק זמן כפול מזה בשנת 1934 להיכנס לארץ, הארץ שהוגדרה כבית הלאומי שלהם. הנציב העליון הכריז ב-1934: "אין אנו סבורים שמספר הנכנסים הללו שלא כחוק עלה על 100 בחודש"[3] (עמ' 226-224, 228).
  • הופ סימפסון, מומחה לקרקעות והתיישבות ומחבר דו"ח הופ-סימפסון בעקבות מאורעות תרפ"ט, מעיד[4] שקיים נוהג המהווה עול על כתפי היהודים: "נוהג תייר, כביכול, שנכנס לארץ ברשות לתקופה קצובה, (אך) נשאר בארץ לאחר תום תוקף רישיונו" (עמ' 230-229).
  • סימפסון הודה בדו"ח שלו כי מנהג הפקידים הבריטים לעצום עין מהגירה ערבית בלתי חוקית, למעט מקרים מנקרי עיניים. לא רק זאת, אלא שהגירה זו אף פוגעת ביהודים המבקשים לבוא לארץ: "במקום שהמקרה מנקר עיניים, ודאי שצריך לגרש. במקרים שאין בהם כדי לנקר עיניים במיוחד, ובמקום שאין התנגדות לאיש מסוים, מספיק, מן הסתם, לקיים את הנוהג הנוכחי, ולנכותו ממכסת העובדים, אף ששיטה זו גורמת מידה של עוול לעולה היהודי בחוץ לארץ, שמקומו נתפס ע"י התייר התורן" (עמ' 288).
  • כיוון שהיה קל כל כך להסתנן, דרך ההתמודדות נגד ההגירה הבלתי חוקית הייתה החזרה למקום שממנו יצאו המהגרים. זה מה שתבע הקולונל הבריטי מק'קרת, שהיה אמון על הגבול בין ישראל לסוריה, מהממשל ב-1937, אך ב-1942 עדיין המצב היה ש"אין למשטרה הוראות להתרכז בתפיסת ערבים שנכנסו לארץ שלא כחוק" (עמ' 289).
  • לפי הדו"ח של סימפסון, נופחו מספרי האבטלה הערבית כדי לשמש כלי משחק פוליטי בבלימת ההגירה היהודית (עמ' 289).
  • אותו דו"ח קובע כי העלייה היהודית פוגעת בזכויותיהם של הערבים הילידים, למרות שבדו"ח עצמו צוין שחלק מהאוכלוסייה הערבית היא מהגרת, ולכן יש לקצץ את ההגירה היהודית או אף להפסיקה. בדו"ח יש היאחזות בסייגים למנדט: סעיף 6 קובע שאין להשפיע לרעה על זכויות האוכלוסייה 'הלא יהודית' הקיימת על מנת להצהיר נאמנות למנדט; למרות שבדו"ח יש הודאה בכך שחלק גדול מהאוכלוסייה הערבית היא מהגרת ואינה ילידית, ושהערבים מנפחים את מספרי האבטלה כדי לבלום הגירה יהודית (עמ' 289).
  • מסקנתו של סימפסון הייתה שיהודים עוקרים ערבים חסרי קרקע, ולכן הוא התנגד לתוספת עולים יהודים כמתיישבים על הקרקע, והמליץ על התיישבות צפופה של ערבים ויהודים כאחת (עמ' 142).
  • חברי הוועדה המלכותית לארץ ישראל נדהמו לשמוע עדות פומבית שאישרה את קיומה של הגירה ערבית בלתי חוקית, בקנה מידה רחב, לאזורים המיושבים יהודים ולשאר החלקים של ארץ ישראל המערבית ואת התוצאות המדיניות העלולות לנבוע מכך. היהודים ניסו לטעון בפני הוועדה שהגירה זו דוחקת אותם ופוגעת בהם, וציינו שלולא מאמציהם והצלחת הפיתוח והעלייה היהודית לארץ ישראל, לא הייתה הגירה ערבית לארץ ישראל (עמ' 294).
  • דו"ח בריטי מאוחר יותר קובע שהדו"ח של סימפסון משנת 1930 נטה לטובת הצד הערבי (עמ' 291).
  • בשנת 1926, תוך העלאת שווי בעלות ההון ליהודים, ניתנו רישיונות כניסה לסורים אשר ברחו מן המהומות בסוריה, זאת מבלי שיוערמו קשיים על הפליטים הסורים.

• הבריטים טענו שגידול האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל נבע מריבוי טבעי בלבד: "אבל מותר לחשוב שכתשע עשיריות מן הגידול נבעו מריבוי טבעי, והיה זה גידול של יותר מחמישים אחוזים במשך 17 שנה. אלה מספרים מופלאים, מה גם שלפי הדעה הכללית, היה יישובה של ארץ ישראל בימי המשטר העות'מאני קבוע, פחות או יותר…".
  • במפקד שנעשה בארץ ישראל בשנת 1931, מצוינים מקומות הולדתם של תושבים מוסלמים, ומצוין גם שהם דוברים כחמישים שפות שונות[5]. (עמ' 147).

• בריטניה הפרה את תנאי המנדט
  • בהצהרת בלפור, השטח אשר הוקצה ליהודים, הרי הוא פלשתינה, משתרע מזרחה ומערבה לנהר הירדן, ומן הים התיכון עד חצי האי ערב ועיראק, וצפונית ודרומית ממצרים עד לבנון וסוריה (עמ' 231). כל השטח הזה היה מיועד, על פי הסכם המנדט, להיות בית ליהודים, כפי שהכריזה ארצות הברית: "כשתוקם שם מדינה… כשהיהודים יוזמנו לשוב לפלשתינה ולהתיישב שם… תהיה זו מדיניותו של חבר הלאומים להכיר בפלשתינה כמדינה יהודית… אפשר לסמוך על אנגליה, כממונה, שתעניק ליהודים את המעמד המיוחס היאה להם…" (עמ' 232).
  • אך למרות הצהרתה של ארצות הברית לגבי בריטניה, הכניסו הבריטים את האמיר עבדאללה ואת האמירויות לתוך שטח המנדט, מזרחה לנהר הירדן. הסיבה לכך היא, ככל הנראה, ניסיון בריטי לפייס את האמיר לאחר הצהרת בלפור או שהייתה זו הכרת טובה על התגייסותם של ערביי חג'אז לצד הבריטים במאבק נגד הטורקים בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
  • בהצעה שקיבל שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל מלורנס איש ערב, נטען כי אחיו של עבדאללה, פייסל, התנה את הסתלקותו מדרישות אביו על ארץ ישראל המערבית בכך שיקבל את עיראק וארץ ישראל המזרחית כשטחים ערביים, בעצם צירופה לחג'אז (עמ' 232).
  • למרות שדרישה זו הייתה, כפי שאמר סר הרברט סמואל, הנציב העליון לארץ ישראל, מנוגדת לסעיף 5 של המנדט, קיבל פייסל את מבוקשו, ובכך הפך למלך עיראק, בעוד שאחיו עבדאללה הפך לשליט האמירות הזמנית בפלשתינה המזרחית, שלימים הפכה לממלכת עבר הירדן (עמ' 233).
  • בריטניה הפרה את תנאי המנדט, תוך שגזלה כשלושת רבעים משטחה של ארץ ישראל – 98 אלף קמ"ר אשר הוקצו למולדת היהודית – לאמירות ערבית (עמ' 234).

• בעקבות הפרת תנאי המנדט, נוצר מצב בו היהודים לא הורשו להתיישב בשלושת רבעים מן השטח אשר הובטח להם.
  • 75% מארץ ישראל, מזרחה לנהר הירדן, הוא בפועל מדינה ערבית פלשתינית, שרוב אוכלוסייתה ערבית; זאת למרות שהלורד בלפור אמר "כברת ארץ קטנה" כשהתכוון לארץ ישראל המערבית והמזרחית כאחת (עמ' 235).
  • בנוסף לנתון הדמוגרפי, מלך ירדן, עבדאללה, הכריז בשנת 1948: "פלשתינה ועבר הירדן מדינה אחת הן…". לימים אף נקבעה פסיקה בחוק האזרחות הירדני הקובעת כי כל הפלשתינים זכאים לאזרחות ירדנית, אלא אם הם יהודים (עמ' 234). קביעות רבות נוספות של מנהיגים פלשתינים רמזו על היותה של ירדן אומה פלשתינית, בהם דוגמת יאסר ערפאת, שהכריז כי ירדן היא פלשתינה, וכמותו עשו גם המלך חוסיין ואחיו הנסיך חסן.
  • למעשה, השיח שנוצר לגבי עקירת ערבים מתייחס רק לחלקה המערבי של הארץ, ללא שום התייחסות לחלקה המזרחי של הארץ (עמ' 235), שכן בחלק המזרחי נהגו הערבים כאילו הוא המדינה הערבית, והיהודים לא הורשו להתיישב בו. כמובן, אי אפשר להתייחס לעקירת הערבים משטח אשר לא הורשה להתיישבות יהודית (עמ' 236).

• הבריטים ניסו לפייס את העולם הערבי
  • לאחר מלחמת העולם הראשונה, זכו הערבים לעצמאות ערבית בארצות שונות סביב ארץ ישראל, מה שהביא את לורד בלפור לקוות כי עיניהם של הערבים לא תהיינה צרות בחבל ארץ קטן כל כך, כמו ארץ ישראל, כאשר זה יינתן ליהודים (עמ' 232).
  • ערביי ארץ ישראל הורשו להיכנס לאזור המוקצה להתיישבות יהודית, אך יהודים, מנגד, לא הורשו להתיישב בעבר הירדן. זאת למרות החלטתה של ועדת המנדטים של חבר הלאומים, שהדגישה כי יש להעניק הקלות מיוחדות לעליית יהודים בכל רחבי ארץ ישראל, כולל עבר הירדן וארץ ישראל המזרחית; זאת תוך החלת המדיניות הבריטית המקובלת, שגרסה כי יש למנוע הסכם הדדי שיאפשר כניסת יהודים לעבר הירדן, מתוך חשש כי "כניסתם של זרים (יהודים) לעבר הירדן תביא להידרדרות החוק והסדר[6]" (עמ' 318).
  • היו בין הבריטים אלה שרצו בפיוס העולם הערבי-מוסלמי בפרט ועם המזרח התיכון בכלל, כדי לגייס תמיכה נגד גרמניה והצורר הנאצי. ציפייה זו לא תאמה את המציאות, אם בוחנים את חוסר התמיכה של הערבים בבריטים במאבקם נגד הטורקים. אצל חלק מהפקידים הייתה מושרשת אנטישמיות – מה שבא לידי ביטוי באפליית היהודים לרעה. בין אם היה זה מטעמים אנטישמיים ובין אם בשל מדיניות החוץ הבלתי פורמלית לפיוס ולגיוס העולם הערבי נגד הגרמנים, היו ראיות בשטח לכך שהבריטים לא מילאו נאמנה את תפקידם בארץ ישראל, הוא מימוש חזון הקמת המולדת היהודית (עמ' 315).
  • דו"ח הייקראפט קבע, בין היתר, שבכפרים המאוכלסים מוסלמים סביב אין היהודים סובלים. אלא שהיה זה בעצם ניסיון לרכך את כעס הערבים על הבריטים, שהואשמו בהתנהגות נאותה ליהודים, ולא שיקוף של המציאות (עמ' 317).
  • במאי 1939 גובשה הסכמה עם הערבים, שמתנה את העלייה היהודית בהסכמת הערבים וביכולת הקליטה הכלכלית. מקדונאלד, שהיה שר המושבות הבריטי, הודה כי אילו שקלה הממשלה את הקו הנוקשה החדש ללא התחשבות בלחץ הערבי, הייתה בריטניה משמיטה נקודות מסוימות (עמ' 323).
  • בשנת 1921 התקיימה סדרת התכתבויות בין ד"ר חיים ויצמן לבין הגנרל הבריטי סר דידס, בהן תלה וייצמן את התנהגות הבריטים באנטישמיות של הפקידים בארץ, וציין שהתנהגות זו מנוצלת על ידי הערבים (עמ' 330). במכתב אשר שיגר סר הארי לוק אל מזכיר המדינה למושבות, הוא גולל בפניו את הדאגה העמוקה מיעדיהם המדיניים של היהודים העולים לארץ. אך בעלי המנדט הקשו את עורפם כלפי העלייה היהודית אחרי כל אירוע טרור שהערבים ביצעו נגד היהודים (עמ' 332).
  • היו מעצמות שהתערבו כדי להנציח את רגשות האיבה שהערבים רחשו ליהודים, כנראה כדי לממש את האינטרסים שלהן באזור.
  • בשנות השלושים של המאה העשרים החלו חברות נפט אמריקניות לייצא נפט מערב הסעודית, אך בשנות המלחמה נשאר חבל ארץ זה מרושש ובעל חובות, בעיקר לבריטניה. למרות האיבה שרחש ליהודים, שקל המלך הסעודי אבן סעוד ללוות כסף ממקורות ציוניים, בסיוע הבריטים. הללו הבטיחו לו, בנוסף, להגיע לפתרון של פשרה עם חיים וייצמן בנושא הארצישראלי. האמריקנים הפעילו לחץ נגד שיתוף הפעולה העתיד לבוא בין היהודים לערבים ושכנעו שאין הדבר אפשרי; הם תלו זאת בתירוץ "אימפריאליזם כלכלי" יהודי. כך נכשלה אפשרות לשיתוף פעולה כלכלי ובהמשך לפשרה בין היהודים לערבים טרם הקמת המדינה.
  • ממסמכים סודיים שנחשפו בשנת 1949, עולה כי בכמה מדיניות ערביות, נטה המנהיג המובס, לאחר מלחמת העצמאות, לדבר על תהליך שלום עם ישראל. אלה שטרפדו זאת היו פקידי ממשלה בריטים בכירים, שחששו מהקמת גוש ערבי-ישראלי, שיוביל לכך שבריטניה תפסיד את עמדתה כשליטת האזור. חשוב לציין שהבריטים חששו גם שמא ידידות עם ישראל "תעלה במחיר יקר… אם בגללה נרחיק מאיתנו את הערבים, ובכך נעמיד בסכנה את הבסיס במצרים או את הנפט של המזרח התיכון", כפי שמשתקף בדבריו של ארנסט בווין, שר החוץ של בריטניה באותם ימים (עמ' 342).

• על אף שניתן היה לראות בבירור את הסתירה בין הצהרת בלפור לבין היחס של הבריטים בפועל, ההצהרות הבריטיות התיימרו לקיים אותה, עד 1939, אז הכריזו על שינוי במדיניות: שיותר לא יוכלו לכבד את הצהרת בלפור ואת חוקי "הספר הלבן" (עמ' 323).
  • "הספר הלבן" של פאספילד ביקש, בשנת 1930, לא לתת את הזכות לרכישת אדמות מדינה ליהודים, אלא לעובדי אדמה ערבים מחוסרי קרקע (עמ' 291).
  • "הספר הלבן" הורה לתלות את העלייה היהודית לא רק באבטלה היהודית, אלא גם בזו הערבית, בלי להתחשב בעובדה שהון יהודי הוזרם אך ורק להעסקת עובדים יהודים (עמ' 291).
  • "הספר הלבן" גם קבע כי יש להפסיק את העלייה היהודית וההתיישבות עד לשיפור מצבם של הערבים מחוסרי הקרקע ושיטות החקלאות הערבית הפרימיטיביות (עמ' 292).
  • לאחר שהד"ר חיים וייצמן מחה בפני הלורד פאספילד על כך שהספר הלבן אינו עולה בקנה אחד עם לשון המנדט ואף הופך את מדיניות בריטניה כלפי הבית היהודי הלאומי, ראש הממשלה, רמזי מקדונלד, הקל זמנית כמה מההגבלות שב"ספר הלבן" של פאספילד: רק ערבי שיוכיח שנושל מאדמתו כתוצאה מהשתלטות יהודית עליה, ושלא השיג קרקע חלופית, יוכל לקבל מעמד של מחוסר קרקע הזכאי לאדמת מדינה. אלא שרק פחות מאחוז מהאוכלוסייה הערבית היה רשום כמחוסר קרקע באמת. זאת לעומת המספר שננקב בדו"ח סימפסון – 29.4%. ההסבר לפער נעוץ בשתי עובדות חשובות: הראשונה היא שבכל המזרח התיכון היה מעמד נודד שהתפרנס ממלאכות מזדמנות; השנייה היא שאוכלוסיית ההגירה הערבית הבלתי חוקית המתוארת בדו"ח עצמו נספרה כאוכלוסייה "מחוסרת קרקע". כך, למעשה, האשימו את היהודים ב"נישול הערבים" למרות שלא היה שחר לדבר.. חשוב לציין כי ההזדמנות לקבלת אדמות לא ניתנה, במקביל, גם בעבר הירדן המזרחי, למרות שהיה בו אותו מצב של "חוסר קרקע". המסקנה המתבקשת היא שהטיעון על "נישול ערבים מאדמתם" היה תירוץ לפגיעה ביישוב היהודי – שם לא הורשו היהודים להתיישב ( (עמ' 292).
  • ההצדקה שנתנו הבריטים להקפאה יחסית של הצהרת בלפור ולחתימה על "הספר הלבן" הייתה שהצהרת בלפור כללה התחייבות שלא לפגוע בעדות שאינן יהודיות החיות בארץ. לפי הצהרות הבריטים, העלייה אכן פגעה בזכויות העדות הללו. אלא שהם היו מהגרים חסרי כל ולא ילידי הארץ (עמ 325).
  • "הספר הלבן" אושר, לבסוף, ברוב של 268 לעומת 179, והיחידים שהיו יכולים להביא לביטולו היו חברי ועדת המנדטים של חבר הלאומים. הוועדה הביעה את מחאתה על "הספר הלבן", אך לא התכנסה, בגלל הכרזת המלחמה הבריטית על גרמניה, לאחר שזו פלשה לפולין בספטמבר 1939 (עמ' 335).

   

• בחודש יולי 1937, פרסמה הוועדה המלכותית לארץ ישראל דו"ח מקיף שמהווה הוכחה ניצחת לכך שהבריטים התרחקו ממדיניות הגשמת חזון הבית הלאומי היהודי לטובת מדיניות חנופה אל הערבים, כדי שלא לעורר את זעמם (עמ' 300).
  • הדו"ח גם גילם את הטענות הערביות לפיהן היהודים חוללו אי שקט בעצם נוכחותם; הרוב הערבי העצום מושרש פה מאז ומקדם; וצריך לנהוג באזור המיושב יהודים כאילו הוא ארץ ישראל כולה (עמ' 300).
  • בדו"ח שהוגש לממשלה הבריטית היו כמה הצעות למניעת הגירה בלתי חוקית: להכיר בעולים בלתי חוקיים הנמצאים כבר בארץ כחוקיים, להנפיק תעודות זהות, ליצור חיל פיקוח על הגבולות ולחייב נשים נשואות להתאזרח (עמ' 301).
  • אך הדו"ח קובע כי התרחבות היישוב היהודי אינה אורגנית וכי זוהי התעלמות מעמדת העוינות של ערביי ארץ ישראל. על כן המליץ הדו"ח על חלוקת פלשתינה – חלוקה במסגרתה יצטרכו הערבים להשלים עם כך שחבל ארץ הוצא מידיהם (עמ' 302).

• יחס הפקידים הבריטים בארץ ישראל לאוכלוסייה הערבית היה כאל אוכלוסייה ילידית, ואילו אל האוכלוסייה היהודית היה יחסם כאל אוכלוסייה חדשה. כך עולה מטענתו של פקיד קולוניאלי בשם לורד היילי בפני ועדת המנדטים המתמדת בז'נבה. היילי טען: "הבריטים לא ישתכנעו לתמוך… בשעבוד אוכלוסייה ילידה (ערבים), על ידי אוכלוסייה חדשה (יהודים), שברובה מורכבת ממתנחלים פולנים וגרמנים" (עמ' 319)
  • התבטאות נוספת שמעידה על יחס הבריטים ליהודים היא זו של שר החוץ הבריטי דאז, אנתוני אידן, בפני מזכירו הפרטי, בשנת 1943: "הרשני ללחוש על אוזנך שאני אני מעדיף ערבים על יהודים" (עמ' 322). צ'מברליין אמר לחברי ממשלתו: "אם חייבים אנו לפגוע בצד אחד, הבה נפגע ביהודים ולא בערבים".

• הממשל הבריטי הגביל, מראשית המנדט, עלייה של יהודים לארץ ישראל. הוא אף הגדיר אותה לבסוף כבלתי חוקית, למרות שהוטל עליו דווקא להקל על עלייה יהודית (עמ' 330).
  • בסיכום נרחב ופנימי של הממשלה, ציין סר וינדם דידס, מזכיר ראשי לממשלת ארץ ישראל, כי ב-1921 "הושבו פניהם של מהגרים רבים.. " ו"הוחזרו אלפי אנשים… שלרבים מהם היו אשרות בנות תוקף.." (עמ' 329).
  • בשנת 1926 העלו הבריטים את שווי בעלות ההון של היהודים כתנאי לעלייה לארץ (עמ' 332).

• בניסיון לבלום עלייה יהודית לארץ ישראל, הבריטים הודיעו לגרמניה, טרם המלחמה, על כוונת יהודים לעלות לארץ ישראל, כדי למנוע אותה.
  • במארס 1939, נצטווה השגריר הבריטי בברלין על ידי משרד החוץ הבריטי להודיע לממשלת גרמניה על דרכי בריחת היהודים, ואף לבקש מן השלטונות הגרמניים "שלא לעודד נסיעות כאלו…" (עמ' 334).
  • הממשלה הבריטית נהגה להודיע לנאצים על הספינות עמוסות הפליטים שהגיעו לארץ ישראל (עמ' 344).

• עד לסיום המלחמה בשנת 1945, נטבחו שישה מיליון יהודים; מתוך אלה שהגיעו לארץ, רק 51 אלף הורשו להישאר בה – פחות מאחוז אחד. זאת למרות הידיעה על רדיפת היהודים והשמדתם. מספר היהודים שהורשו לעלות לארץ ישראל על ידי השלטון המנדטורי מתחילתו היה 300 אלף (עמ' 336).
  • באותה שעה, הערבים המשיכו להגר לארץ ישראל באלפים.
  • אילו ההגירה הערבית הבלתי חוקית לארץ ישראל הייתה נבלמת באותן שנים, מספר היהודים בארץ היה עולה על מספר הערבים החיים (הילידים) בה (עמ' 337).

• שלטון המנדט לא מנע את כניסת תומכי המופתי לארץ ישראל, גם לא בזמן המלחמה, למרות שבשנת 1941 הכריז המופתי על "קריאת מלחמת מצווה נגד בריטניה" (עמ' 347), ולמרות שבידי בריטניה היו הוכחות שהמהומות הערביות בשנת 1936 בארץ ישראל נוהלו בידיו, עם כספים שסופקו לו מידי הנאצים (עמ' 348).
  • בגידתם של הערבים בבריטניה לא הגיעה רק מכיוונו של המופתי אל-חוסייני. גם מצד מדינות ערביות בהן מצרים, ערב הסעודית, סוריה ולבנון, ולמרות מדיניותם הפייסנית של הבריטים כלפי הערבים.
  • בריטניה הוסיפה לשאת ולתת עם הבוגדים בה, למרות הידיעה שנאמנותם של המנהיגים הערבים וסיועם הופנו אל עבר מדינות הציר דווקא (עמ ' 349).
  • דו"ח ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית בשנת 1946 ציין כי רוב הערבים שתמכו ברעיון הנאצי ושהנהיגו את המרד הערבי בשנת 1936 עזבו את ארץ ישראל המערבית. לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, ציין הדו"ח, הורשו הערבים לחזור לארץ, בעוד שהמכסה היהודית נשארה רק 1,500 איש בחודש (עמ' 366).

• בשנת 1944, הכריזה מפלגת הלייבור האנגלית: "יש להניע את הערבים לעקור מארץ ישראל…" ושהיא "בעד מדינה יהודית". קולות דומים נשמעו מכיוונה של ארצות הברית. האמריקנים אמרו שהם "בעד פתיחת שעריה של ארץ ישראל לעלייה ולהתיישבות יהודית בלי הגבלה… וכינון קהילה יהודית חופשית ודמוקרטית".

• למרות הכול, מדיניות הממשל הבריטי בארץ ישראל לא השתנתה, כפי שניתן ללמוד ממברק שנשלח בשנת 1945 על ידי נציגה של בריטניה בוושינגטון: "אין מוציאים רישיונות עלייה נוספים". חשוב לציין שמשנת 1939, השנה בה אושר "הספר הלבן", ועד לשנת 1945, תום מלחמת העולם השנייה, הייתה מכסת העלייה 75 אלף יהודים בלבד –  מכסה שלא נתמלאה.

[1] משרד המושבות מס' 146, עמ' 221

[2] דין וחשבון הוועדה המלכותית לארץ ישראל, עמ' 210

[3] דין וחשבון הוועדה המלכותית לארץ ישראל לשנת 1934, משרד המושבות מס' 104 עמ' 11

[4] בדין וחשבון עמ' 138

[5] מפקד ארץ ישראל, כרך א', ארץ ישראל; חלק א' דין וחשבון מאת א' מילס, עוזר למזכיר הראשי ומפקח על המפקד (אלכסנדריה, 1933)

[6] ג"ב גאלב, מפקד הלגיון הערבי, 1938