הפרק יעסוק ביחסן של אומות העולם אל סוגיות ארץ ישראל, הפליטים והציונות. חלק נרחב מהפרק יוקדש לבריטניה, כיוון שחלקה ביצירת הסכסוך ובהשרשת הנרטיב הערבי הוא גדול. עם זאת, גם לאומות העולם האחרות, ובפרט לאומות ערב, יש תפקיד משמעותי ביצירת הפליטות הערבית, ניפוחה והנצחתה.
תפקידה של בריטניה בארץ ישראל מתחיל בתקווה גדולה: הצהרת בלפור והמנדט על ארץ ישראל (1917). המנדט הוא התחייבות משפטית שהטיל חבר הלאומים על הבריטים, שמשמעותו הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (שגבולותיה כוללים את שני עברי הירדן). בריטניה, ששאפה להשיג השפעה באזור, הגיעה תוך שנים מועטות למסקנה שהאינטרס המרכזי שלה הוא ריצוי הערבים החיים באזור, בשל שליטתם על מקורות הנפט. כבר בשנת 1921 קרעה בריטניה שלושה רבעים משטחי המנדט, והקימה עליהם את ממלכת ירדן, שנמסרה למלך עבדאללה הראשון. היה זה צעד ראשון מני רבים שמשמעותם הייתה התכחשות למחויבות שקיבלה על עצמה בריטניה והפיכתה מפטרון הציונות למכשול הגדול ביותר שעמד בדרכה.
הבגידה הגדולה ביותר של הבריטים במפעל הציוני הייתה הניסיון הבלתי נלאה לעצור את העלייה היהודית לארץ ישראל, תוך העלמת עין מנהירה ערבית לתוכה. בשנת 1922, בעקבות מאורעות תרפ"א, פרסם שר המושבות צ'רצ'יל את "הספר הלבן" הראשון, שבו קבע מכסות הגירה. ב-1929, בעקבות מאורעות תרפ"ט, פרסם שר המושבות פאספילד את "הספר הלבן" השני, שבו הוגבלה גם מכירת הקרקעות ליהודים. השיא היה ב-1939, עם פרסום "הספר הלבן" השלישי, שהיווה גזר דין מוות לשאיפה להקמת מדינה יהודית וגם נסיגה מוחלטת מההתחייבות הבריטית למנדט שניתן בידיה. עיקרי הספר היו: הקביעה כי בארץ ישראל תקום מדינה דו-לאומית; הגבלת העלייה ל-75 אלף בלבד בחמש שנים, שאחריהן תותנה עלייה נוספת בהסכמת הערבים; ואיסור על רכישת קרקעות ב-95% משטח הארץ.
במקביל לפגיעה ביישוב היהודי, אפשרו הבריטים לערבים להגר מהארצות השכנות וליהנות מהפיתוח המואץ שהביא המפעל הציוני לארץ. במקרים מסוימים העלימו עין מהגירה יבשתית של עשרות אלפי חורנים, ובמקרים אחרים אפשרו, באופן רשמי, הבאת עובדים ערבים כפועלים בארץ. בריטניה פעלה באופן צבוע, כשמצד אחד פרסמה דו"חות שסילפו את העובדות והציגו מציאות של היעדר "יכולת קליטה" בארץ, ומצד שני הטילו הגבלות רק על ההגירה היהודית. בפעולתם זו יצרו את רוב התנועה שהפכה, בסופו של דבר, לאוכלוסיית הפליטים לאחר הקמת מדינת ישראל.
עם הקמת המדינה, הפכו מדינות ערב את נושא הפליטים לכלי ניגוח נגד ישראל. אומות העולם שיתפו פעולה עם המוסר הכפול, ויצרו מנגנון נפרד וייחודי (אונר"א) לטיפול בפליטים מהסכסוך הערבי-ישראלי, בנוסף למנגנון הקיים לטיפול בעשרות מיליוני הפליטים מכל העולם. בזמן שסוכנות האו"ם הרגילה מצאה פתרון מאז מלחה"ע השניה ל 100 מליון פליטים מכל העולם, אונר"א לא הוציאה אפילו פליט פלסטיני אחד ממעמד הפליטות, ורק הוסיפה דורות חדשים שנולדו לתוך מחנות הפליטים חסרי התקווה.
אונר"א יצרה הגדרה חדשה למושג "פליט" – מי ששהה בארץ שנתיים בלבד לפני הקמת מדינת ישראל, בניגוד לדרישה האוניברסלית לתושבות "מאז ומקדם". בניגוד להגדרה האוניברסלית לפיה בני פליטים אינם פליטים, אונר"א מגדירה כפליט גם את צאצאי הפליטים לדורותיהם. אונר"א אף אפשרה להמוני ערבים "להסתפח" למחנות הפליטים, לקבל את הסיוע, ולנפח באופן בלתי מתקבל על הדעת את מספר הפליטים.
מדינות ערב עשו כל שביכולתן להשאיר את אחיהן במחנות, בתנאי רעב והזנחה. אפילו כאשר נזקקו לאוכלוסייה שתאיץ את כלכלתן, העדיפו שלא להציע אפשרויות הגירה לפליטים.
כל המנגנונים והמחדלים של אומות העולם הנציחו, למעשה, מצוקה של מאות אלפים, שנופחה והועצמה למצוקה של מיליונים, בתפיסה צינית שהופכת את המיליונים הללו לבשר תותחים במאבק שמטרתו פגיעה במדינת ישראל.